"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם" (דברים כט' ט'), במילים אלו טמונה ההתעצבות וההתהוות של עם ישראל. מהי אותה התייצבות האמורה כאן – "לעברך בברית ה' אלוקיך... למען הקים אותך היום לו לעם". כלומר בעצם התייצבות זו, בני ישראל הופכים להיות עם ה'.
בברית זו נתחדש דבר אשר עד עתה לא היה קיים בכל הבריתות שקדמו לו, זהו מושג הערבות. בברית זו לראשונה עם ישראל נוטל על שכמו את חובת הערבות ומתחייב לדאוג אף לאלו אשר אינם פה עמנו היום, וכמובן גם לאלו אשר כן עמנו היום, לדאוג שיקיימו את התורה ומצוותיה.
הערבות של כלל ישראל היא הדבק המחבר ומאחד את כל הפרטים להיות לעם אחד שלם ומאוחד. ע"י הערבות, עם ישראל דומה לחבורת אנשים הנוסעים יחדיו בספינה ואשר כולם יחד אחראים לשלמותה ותקינותה של הספינה. די בכך שאחד האנשים יחורר את דופן הספינה בתוך תאו שלו, וכולם יחד ירדו למצולות ים.
מכאן ואילך עם ישראל הופך לחבורה אחת החולקת בינה לבין עצמה גורל משותף ואשר לכל אחד ואחד מבני החבורה יש השפעה לטוב או למוטב על גורלה ותפקידה של כל הקבוצה כולה. מעתה עם ישראל אינו סתם אוסף של ששים ריבוא אנשים, להיפך זהו יחידה אחת שלמה המורכבת משישים ריבוא חלקים.
בתחילת דרכו של עם ישראל – ארבעים שנה קודם למעמד בו הוא נמצא כעת – עמד עם ישראל למרגלות הר סיני וקבל את התורה. גם שם במעמד מתן תורה משתמשת התורה בלשון "התייצבות" – "ויתייצבו בתחתית ההר". מהי אותה התייצבות שהייתה שם במעמד הר סיני, כבר דרשו רבותינו עה"פ "ויחן שם ישראל כנגד ההר" כאיש אחד בלב אחד. האחדות בין כל חלקי עם ישראל היא זו שהכשירה אותו להיות ראוי לקבלת התורה בסיני.
רואים אנו מכאן כי ההתייצבות והערבות כרוכים הם האחד בשני – עם ישראל זוכה להגיע לדרגה של התייצבות רק כשהוא מאוחד כאיש אחד בלב אחד, ורק בשעה בו הוא מוכן להיות ערב אחד כלפי השני. התייצבות אין פירושה עמידה גרידא על מקום אחד, התייצבות היא –כפי שכתב האור החיים הקדוש - לשון של מינוי ושררה, כל אחד הוא ניצב הממונה על כך שגם האחרים יקיימו את התורה והמצוות. ההתייצבות והערבות חד הם.
