האם קיימת תודעה כלשהיא במוחו של עובר טרם לידתו? "הרעיון שהעובר בן ששה חודשים הוא בעל תודעה, היה מעורר תגובות לעג לפני עשר או עשרים שנה. היום עובדה זו מקובלת על רבים. בעוד עשר שנים, ככל שטכניקות המדע שלנו משתפרות, יש להניח שקו המידע יעמוד אף על גיל מוקדם יותר. רוב הפרטים הידועים והמבוססים, שאושרו על ידי מחקרים פיסיולוגים, נוירולוגים, ביו-כימיים ופסיכולוגים, תקפים מן החודש השישי של העובר ברחם אמו ואילך. לפי כל אמות המידה, הריהו יצור אנושי מעורר פליאה. בשלב זה, הוא מסוגל כבר לזכור, לשמוע ואפילו ללמוד. התינוק בטרם לידתו הוא בעצם מהיר תפיסה, כפי שהדגימה קבוצת חוקרים במבחן קלאסי בנושא זה". קיומה של תודעה במוחו של העובר הינה, איפוא, תגלית חדשה שהתגלתה רק בשנים האחרונות, היא לא הייתה ידועה לא בעבר הקרוב והרחוק גם יחד.
חוקרים אמריקאיים, בספרם המתבסס על מחקרים של עשרות אוניברסיטאות בארה"ב, וברחבי אירופה, מביאים מחקרים עדכניים ממקומות שונים על כך שהתינוק רואה ושומע חושב וחולם.
ואפשר להוכיח את זה בדרך פשוטה ביותר : חוקרים האירו עם אלומת אור חזקה לעבר האמא, ואז ראו באולטרא סאונד שהתינוק ממצמץ בעיניים, כלומר כבר יש לו רגישות לאור. כמו כן עשו ניסיונות של השמעת סוגי מוסיקה, מוסיקה רועשת ומוסיקה שקטה.כשהשמיעו במוסיקה רועשת, התינוק החל לבעוט. כשהשמיעו מוסיקה שקטה הוא נרגע.
הבה ונשוה עובדות אלו עם המידע שהיה מצוי בידי חז"ל מזה אלפיים שנה:
"דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו, צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים" (מסכת נדה דף ל).
חז"ל כיוונו אמנם לדברים גבוהים הרבה יותר, תפיסה רוחנית שיש לתינוק במעי אמו, אבל אין הדבר יוצא מידי פשוטו. קיומה של תודעת העובר מובעת בקטע זה בבהירות רבה, והיא מפותחת הרבה ממה שיכולנו לשער ולהאמין!
בהמשך דברי הגמרא (מסכת נדה דף ל) שהובאה לעיל נאמר: " ומלמדין אותו את כל התורה כולה. כיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע... והוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שהוא נותן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך".

אכן דברים מופלאים מובאים בחז"ל. כל אחד מאתנו קיבל באותם ירחים ראשונים, מלאך ששימש לו כמורה פרטי, ולימדו את התורה כולה. וכל אחד מאתנו נשבע לפני צאתו לאוויר העולם כי יהיה צדיק ולא רשע!
אך מדוע איננו זוכרים דבר, לא מכל התורה שלמדנו, ולא מהשבועה שהשביעו אותנו? חז"ל מוסרים לנו את התשובה: "בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". ונאלצים אנו ללמוד את כל התורה כולה מחדש.
למרבה הפלא, גם שכחה זאת וטעמה התגלו בשנים האחרונות ע"י המדע.
"אי יכולתנו לזכור אירועים מסוימים או מצבים, אין משמעותה שהתנסויות אלה והרגשות אבדו ללא תקנה. גם זיכרונות מודחקים עמוק בתודעתנו ממשיכים להדהד רגשית. מכל מקום, אחד הגורמים העלולים לגרום להם לחמוק מן הזיכרון ההכרתי, הוא תהליך הכולל שימוש ב"אוקסיטוצין". סוג של הורמון המפקח על התכווצויות חבלי הלידה. האוקסיטוצין משמש איפוא כמווסת פעולות שריריות.
מחקרים מאוחרים מראים כי כמויות גדולות של אוקסיטוצין גורמות לשיכחון אצל חיות מעבדה. אפילו בעלי-חיים מאומנים היטב מאבדים את כישוריהם תחת השפעתו. הסיבה לכך אינה ברורה די הצורך. ידוע לנו כי אשה אחוזה צירים בהשפעת האוקסיטוצין מזרימה את ההורמון למערכת גופה של עוברה. כיון שאיננו זוכרים את אירועי הלידה, מסיקים מכך שמחמת החשיפה לאוקסיטוצין בעת צירי הלידה, נמחקים , כמו אצל חיות המעבדה, זיכרונות הלידה שלנו" .

והנה חז"ל אומרים: ש"בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכח את התורה כולה". והרמח"ל בספרו "דרך ה'" מבאר: שהגדרת "מלאך" היא: "כי יש המלאכים פקידי הטבע הגשמי המחזיקים כל חלקי הגשמיים בחוקותיהם הטבעיים" (דרך ה', חלק שני פרק ה). כלומר: מלאך הוא כוח רוחני, שליח, הממונה להחזיק את הדברים הטבעיים שיתקיימו באופן הטבעי כפי שטבע הבורא. וכן אמרו חז"ל (מדרש בראשית רבה): "אין לך כל עשב ועשב שמלאך מכה עליו ואומר לו גדל", כלומר, יש כוח רוחני הדואג שהעשב יגדל באופן הטבעי שטבע הבורא בבריאתו. ואכן בדיוק בשעת היציאה לאוויר העולם של הוולד, בא אותו "מלאך" - כוח רוחני האחראי שאותו הורמון האוקסיטוצין - משכח לו את התורה כולה...!
מספר הלכות שנכתבו כבר בימי התלמוד מפנים את שימת לבנו לעובדה שחז"ל ידעו שהעובר מושפע מהתנהגות אמו, ממעשיה, וגם שומע ומושפע מן הדברים המגיעים לאוזניו הזעירות.
כדוגמת זה שאלישע בן אבויה, אותו אדם גדול, רבו של רבי מאיר בעל הנס, יצא לתרבות רעה משום שאמו עברה בעת הריונה ליד בית עבודה זרה והריחה ריח של תבשיל. והיא אף אכלה ממנו, והאוכל "היה" – (כלשון המדרש בקהלת רבה ז,יח): "מפעפע בכריסה כאריסה של נחש", פירוש - "כארס של נחש. ועל ידי זה נפסד מזגו והיה מתאווה לדבר עבירה".
מעשה נוסף מובא במסכת יומא (דף פב): "אשה מעוברת הריחה ביום הכיפורים אוכל והתאוותה לו מאוד, באו לפני רבי יהודה הנשיא, אמר להם: תלחשו לה באזנה שיום כיפורים היום אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, וקיבלה את הלחישה ופסק העובר מתאוותו. קרא עליה רבי: 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך', ויצא ממנה רבי יוחנן. וכן מעשה במעוברת אחרת שהריחה מאכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי חנינא, אמר להם: תלחשו לה, ולא קיבלה את הלחישה (כי העובר המשיך להתאוות). קרא עליה: 'זורו רשעים מרחם', ויצא ממנה שבתאי "אוצר פרא" - רשע שהיה מפקיע שערים". חז"ל גילו לנו פה, שהעובר הוא המתאווה, כבר בבטן אמו, וידעו לפי זה מה האופי של הילד שיצא.
וכך נאמר על-ידי אחד מחכמי תורת הקבלה: "ראוי לאשה שתזהר בימי עיבורה שלא ללכת וגם לא להסתכל במקום עבירה, וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא, כי העובר במעיה צופה ומביט ויודע הרבה, כאותו מעשה ברבי יהושע בן חנניה (שהייתה אמו לוקחת עריסתו לבית המדרש) ודומיהן". הרי לנו שהעובר חושב ומגיב, קולט וקובע עמדה. מכאן נובעת חשיבות עליונה להתנהגות האם בתקופת ההיריון, דבר שספרי המוסר הזהירו עליו רבות, משום שמחשבותיה, מעשיה, ודיבוריה, משפיעים עליו לחיוב או לשלילה.

וכן המחקרים החדישים של היום הגיעו גם הם למסקנות אלו: המחקרים החדישים ביותר מצביעים על כך שאף התינוק ברחם מודע לסביבתו המיידית, ומושפע ממנה במידה גדולה הרבה יותר משסברו בעבר...

ולד בן עשרים וארבע שבועות מפגין התפתחות עצבית מעניינת ביותר. הוא מניע את עיניו במהירות במשך חלק ניכר מזמן השינה שלו בדומה לילדים מבוגרים בעת חלום.
אין ספק שהוולדות שומעים קולות. ולדות בגיל זה מגיבים, ככל הנראה, למוסיקה. הם ממצמצים בעיניהם ונעים - כאילו רקדו על פי קצב מוכתב.
יילודים מפגינים ראיות לזיכרונות שהם נושאים מתקופת ההיריון. עובדה היא שהם מעדיפים לשמוע קולות מוגדרים כמו פעימות לב אימהיות, קולות של האם, ואפילו סיפורים שקראו להם לפני הלידה. תינוק מזהה מוסיקה שאמו הרבתה לשמוע לה בעת ההיריון. רבים מאתנו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם לאחר הלידה, אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה, המתחילה ממש בתחילת תקופת ההיריון".