קיים ביהדות מושג רב תוכן המגדיר את תורתנו כ"תורת חיים". יש להצטער על כך, שכמו מושגים רבים אחרים, גם המושג תורת חיים סולף ונטשטש בפי ידענים שונים, עד לבלי היכר.
צא ולמד, מה משמעות המושג תורת חיים אצל מי שאינו אמון על ברכי התורה. לדעתו, תורת ישראל לעולם אינה חפצה להתנגש עם החיים. וכל אימת שקיימת סכנת התנגשות. נכנעת התורה בפני החיים. משל למה הדבר דומה. לשתי מכוניות הנוסעות בדרך צרה זו לקראת זו, מכונית אחת נושאת את השם: תורה, והשנייה חיים. כאשר תיראה אי שם באופק סכנה של התנגשות בין השתיים, תסטה מכונית תורה מן הדרך, תרד לשולי הכביש, ומתוך יראת הכבוד תפנה את הדרך למכונית חיים, שלה זכות הקדימה. באופן כזה תמשיך מכונית החיים לדהור הלאה בדרכה, כאשר הכל יכירו בעליונותה. (מתוך גישה זו נובעת הדרישה לתיקונים בדת, לפי רוח הזמן והמציאות).
לאמיתו של דבר, אין לך סילוף גס מזה. פנים מספר למושג תורת חיים על אחדים מהם נתעכב להלן, ומהם תורכב לעינינו תמונה שונה בתכלית.
משמעותו הראשונית של המושג "תורת חיים" היא שתורתנו הנה תורה המקיפה את כל החיים. אין זו דת של בית כנסת או בית המקדש בלבד, אלא היא ניתנה גם לביתו הפרטי של כל אדם. אין היא תורה של מנזרים כמקובל בדתות אחרות, שיחידים מתנזרים מן החיים ומקדישים את עצמם ללימודי דת, אלא זו תורה של כל האנשים החיים בעולם הזה, ובו הם מקיימים אותה. החיים והתורה אינם שני מושגים זרים זה לזה, לאמור: חיי חולין ולצידם תורה.
השקפת התורה גורסת: חיי תורה, כלומר, זהות מלאה בין החיים והתורה. מתוך כך בא כל אותו ריבוי של מצוות. ללא הגבלה של זמן ומקום. בדרך זו מדריכה התורה את העם כולו ללא יוצא מן הכלל: כוהנים, לויים וישראלים, איש ואישה, זקנים וגם נערים, מלך ושרים וגם חוטבי עצים ושואבי מים.
נשים לב לשוני המהותי שבין דת ותורה. במקורות מעטים ביותר נוכל למצוא ביחס לתורת ישראל את הכינוי דת. באחד מהם נאמר בתנ"ך על עם ישראל: ודתיהם שונות מכל עם (אסתר ג, ח), וגם שם בא זה רק להדגיש את השוני בהשוואה לחוקי עמים אחרים. דת משמעותה המקובלת היא: פולחן. תורה משמעותה: הוראה. תורת חיים- הוראה והנחיה כיצד לחיות. לפיכך מרובות הן ההוראות, כי מטרתן להפוך כל פינה מפינות חיינו לנדבך נוסף של בניין חיים מתוקנים. לפיכך יש בה בתורה הנחיות לאורח חיים, הכולל לא רק מצוות שבין אדם למקום אלא גם מצוות שבין אדם לחברו, מצוות שבהשקפה ואמונה- חובות הלבבות, ומצוות מעשיות- חובות האברים. הלכות והליכות עולם, כל אלו כלולים בשלמות הנפלאה הקרויה יהדות.

הבה נעיין בדוגמא ממציאות חיינו וממנה נפיק לקח גם לעניינים שברוח. הכל יודעים כי לכל כלי, לכל מכשיר דרושות הוראות שימוש, שעל ידן אפשר יהיה להפיק ממנו את מלוא התועלת. בהיעדר הוראות כגון אלו, יקשה להשתמש במכשיר, ופעמים שהשימוש בו בצורה בלתי נכונה יגרום לקלקול המכשיר ואף יסכן את המשתמשים בו. זאת ועוד, שורת ההיגיון קובעת שככל שהמכשיר יותר מסובך הוא יצריך הוראות יותר מפורטות, כי בעוד שלמכשיר פשוט יחסית יספיקו הוראות כלליות, מכשיר שהוא מורכב ידרוש פירוט יתר של אופן השימוש בו.
חיי אדם, הינם כלי נהדר ורב תועלת שקיבלנוהו במתנה מאת החותך חיים לכל חי. תועלת עצומה אפשר להפיק משימוש יעיל בחיים. אך בד בבד עם זאת, רב הסיכון שבניצול החיים שלא לפי הוראות היצרן שלהם. צעד קל שלא כשורה. יכול לגרום להפסד בל יתואר, וזאת דווקא בגלל השכלול והמורכבות שבעניין הקרוי חיים, ומה אומלל האדם המבזבז חייו לריק או הנכשל בהם.
למרבה הצער והכלימה יכולה המציאות שסביבנו לשמש דוגמה חיה עד היכן יכולים אנשים להתדרדר מבחינה דתית ומוסרית כאשר חיים הם ללא הדרכה מתמדת. צאו לרוחבה של עיר ותווכחו לדעת איך אנשים שהיו יכולים וצריכים להיות רחמנים וגומלי חסדים הפכו, ללא קושי מיוחד, יצורים אנוכיים לגמרי, החיים כל ימיהם בתחושה של "אני ואפסי עוד". דוגמא נוספת, השימוש ביצר האכילה. הכל מודים שהוא דבר טבעי והכרחי לקיום תקין של הגוף, גם שמענו אודות אישים שעידנו את אכילתם והפכוה למעשה רוחני. אך מאידך גיסא, יכול אותו יצר עצמו להיות לרועץ, באשר על ידו יכול אדם להשתעבד כליל לתאוות האכילה, ולאבד ע"י כך את אחת התכוננות המאפיינות את מותר האדם מן הבהמה.
על כן באו המצוות להנחותו בדרכי החיים. הן הנה התדריך המפורט לשימוש נבון בחיים שכל המקפיד לנהוג לפיו נמצא נשכר.
הכרה עקרונית זו שמצוות התורה הינן הוראות חיים, מפיגה כליל כל הרגשת כובד בקיומן, באשר הוראות ככל שהינן מפורטות יותר, הן מועילות יותר.