''תינוק שנשבה'' הוא מושג שנולד בתקופת התלמוד, כאשר גברו חטיפות ילדים יהודים מבתיהם, ילדים שגדלו מאז חטיפתם ללא ידע מינימאלי ביהדות ובמצוות. ובעל כורחם עברו על מצוות התורה בלא לדעת מהי תורה ומהן מצוותיה, ועל כן נידונו בדרך כלל לפטור ולא לחיוב, ונחשבו מבחינה מסוימת כאנוסים שאין בכוחם ללמוד את התורה ולדעת כיצד לקיימה.

עיקרו של המושג נוצר בהקשר של הלכות שבת, כאשר נחלקו חכמי הגמרא בדין תינוק שנשבה בין הנוכרים וחילל שבת מחוסר ידיעה על מהות השבת. (מסכת שבת דף ס''ח). ככלל, בדורות האחרונים, ובפרט לנוכח דבריו של החזון איש זצ''ל - שהיהודים שאינם שומרים תורה ומצוות הרי הם כתינוקות שנשבו, התגבשה ההכרה התורנית שרובו-ככולו של המגזר שאינו שומר תורה ומצוות, דינו כתינוק שנשבה.
בזאת אין הכוונה, חלילה, לזלזול, אלא לגיבוש דעה הלכתית על מהות האחריות לאי קיום חוקי היהדות על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. פעמים רבות קורה כי הידיעה של האזרח הממוצע ביהדות מסתכמת בידע בסיסי ומינימאלי, שאינם מבינים את החומרות ואת הדינים לעומקן.
היהודי שאינו שומר תורה ומצוות אולי מכיר אי אילו מצוות ביהדות, אולם הכרה זו אינה משנה את זהותו ההלכתית. עדיין הוא בגדר ''תינוק שנשבה'', ולא משום זלזול בחכמתו או בניסיון חייו, אלא תוך כניסה לנעליו ולראשו של אותו יהודי ''שבוי''.

למה דווקא נקטו בהגדרה זו "תינוק"?
בזמן גזירת המן ואחשוורוש - לאבד את היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד, אסף מרדכי היהודי, על פי המדרש, 20,000 מילדי ישראל, תינוקות של בית רבן, איתם התענה וזעק אל ה' עד שנענה. צעדו זה של מרדכי נראה תמוה ביותר. אנחנו שחיים בתפיסה מערכתית והיררכית של תפיסת האדם הבוגר כעדיף ברוב המקרים על פני הצעיר, לא יכולים להבין כיצד מרדכי הניח את כל ראשי ישראל וחכמיו, וכינס את הילדים דווקא, את התינוקות... אבל זוהי מהות התינוק: אדם ללא חטא. אדם שכולו נקי מעבירות. תינוק אי אפשר לחייב גם אם עבר על חוקי התורה.
תינוק אינו בר עונשין! לו יצויר שילד שבר לאדם את משקפיו - הוא אינו חייב בתשלום הנזק, כיוון שעדיין לא נכנס למערכת העונשים ע"פ ההלכה.
לא לחינם כינס מרדכי את התינוקות דווקא - הם, הטהורים מעצמותם, יכולים לבקש על כל עם ישראל כולו: ''מנער ועד זקן'' - כן! גם על הזקנים, זקנים בחכמה, זקנים בשנים. ''התינוק'' של זמן הגמרא היה ממש כך. טהור. התינוק נחשב 'נקי מעבירות' עד הגיעו לגיל בר מצווה, אז מקבל הוא את האחריות למעשיו, ויכול להתחייב על הרעים שבהם. כל הגדרה אחרת לבד מ- ''תינוק שנשבה'', ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, תחטא לאמת. כי איננו מחפשים להתיפייף, אלא לקלוע להגדרה הנכונה ביותר. אם היינו אומרים, למשל, ''אדם שנשבה'', הרי שאוטומטית הכנסנו אותו לגדרי העונשים ובעצם חייבנו אותו על מעשיו.

אמנם, בימינו-אנו, המצב מסובך יותר, שכן כל אחד ואחד יכול להיכנס לבית המדרש הסמוך לביתו ולהחכים בתורה, כל אחד יכול לשבת וללמוד - הספרים מצויים, הדרשנים מרובים, וכל שנותר הוא רק להתחיל... נכון, שהקושי הפיזי להחכים במושגי היהדות, כמעט ואינו קיים בתקופתנו, אך לעומת זאת קיים הקושי הנפשי. שלא כבזמן הגמרא, עת כולם היו שומרי תורה ומצוות, בתקופתנו-אנו הקושי להחליף מערכת חיים אחת בשנייה הוא עצום. לבוא מול כל החברה בה גדלתי ולשנות ב-180 מעלות את הערכים ואת אורח החיים - לא כל אחד מסוגל לעשות זאת, בוודאי לא בדרסטיות ובצעד אחד ענק.

ייתכן, שקושי נפשי זה, הוא שהניע את חכמי דורנו להתייחס ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות כתינוק שנשבה במובן של אדם שגדל במערכת שלא העבירה לתלמיד את מהות התורה, מערכת שהקנתה לתלמיד את ''ביקורת המקרא'' אך לא את ''ביקורת היהודי כלפי עצמו''. מערכת, שלצערנו רואים יותר ויותר כמה היא מתנכרת לערכי היסוד של היהדות האותנטית.

מה שהיה פעם נסתר וחבוי, צעדים שנראו כביכול תמימים, התגלו לצערנו כאכזריים בדרך חינוך ילדינו: רובם גדלים בלא לדעת במה הם יהודים? מה נגזר מהיותם יהודים? ומהי הגאווה הלאומית והרוחנית שבכך. ולא פלא אם כן, לראות את מצב בני הנוער בארצנו, ללא מוסר וערכים יהודיים, שבעקבות זאת  הגיעו למצב זה בו נתונים. "תינוקות שנשבו".