לחיים יש קצב משלהם. השגרה בכוחה להרדים ולהשכיח מאורעות שבזמן אחר לא היו נותנים לנו מנוח. האומנם יכול אדם להעיד על עצמו שאין ליבו נהיה גס ולו במקצת במשך התקופה הקשה הזו? מה באמת עובר עלינו בשמיעה על צער וצרה שפוקדים את בני עמנו? ובאיזה מהירות אנו חוזרים לעיסוקי היום?
מהי אותה יכולת של השתתפות בצרת הציבור ואיך זוכים לה?
המשנה במסכת אבות כותבת שאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא 'נושא בעול עם חברו' – ננסה להבין את מהותו של קניין זה ומדוע חשוב הוא לקניין התורה?

כתוב - "ויאנחו בני ישראל וישמע אלוקים את נאקתם.. וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים" (שמות ב', כד') וכתב רש"י- "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו. כלומר שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני…". וכי עד עכשיו לא ידע הקב"ה את כאבם? הרי על הגלות נאמר: "עמו אנוכי בצרה" (תהילים צא')!? אלא ודאי שישנם דרגות ברגישות הכאב.
אין ספק שבזמן הסתר פנים, בזמן מידת הדין, הקב"ה מרגיש וחש את כל כאבם של ישראל אלא שבגלל ההסתר, ההנהגה היא כאילו 'אינו יודע ואינו שומע'. אך כששער הרחמים נפתח וזמן הגאולה ממשמש ובא, הרי כל צרה כל כל מכאוב וכל דמעה, נשמעת ובאה מיד לפני כסא הכבוד!
בהנהגה כזו אי אפשר כבר לשאת את הסבל הנורא וישנו הכרח מיידי לבוא הגאולה! זהו עומק הפסוק "וידע אלוקים" ידיעה ללא מחיצות, ידיעה החודרת דרך כל המסכים ונוגעת בתחושה העמוקה ביותר!

כך גם התבטא הרמב"ן על פסוק זה: "ועל דרך האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה לומר כי עלה עניינם למאור פניו". הארת פנים זוהי מידה שאין בה הסתר, אין בה שום העלמה, יש בה חשיפה מוחלטת של כל רגש קטן של כאב לפני האלוקים והיא המפתח לגאולה.
מהי הדרך להגיע לתחושות כאלו?  "שמתי לב להתבונן"- ראייה לבד אינה מספיקה, יש צורך בהתבוננות עמוקה, נוקבת וחודרת בפניו של הכואב, ישנו צורך להיכנס לראשו, לליבו ולמחשבותיו!

זאת ועוד, את אותה הנהגה של הקב"ה אנו מוצאים אף במשה שליח הגאולה שהכתוב מעיד עליו: "וירא בסבלותם" וכתב רש"י –"נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהן". משה רבינו לא הסתפק בראיית הסבל של עמו. המדרש הרי מספר שהיה נותן כתף ומסייע לכל אחד ואחד. ודאי שלא עשה זאת כדי לעזור להם, אלא כדי לחוש ולהרגיש בסבלם, כדי שיוכל להרגיש על בשרו את הרגשתם. זוהי תכונתו של מנהיג הגאולה!
וכך נאמר בגמרא (סוטה יב:)- על הפסוק "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר"- היא הייתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה הלבנים. חז"ל מתארים לנו שהקב"ה כביכול נושא בעצמו לבנים כדי לחוש ולהשתתף בסבלם של ישראל!

זהו הביאור בדברי חז"ל: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן, בדק לדוד בצאן, בדק למשה" וכו'  (שמות רבה פרשה ב'). זהו המפתח לבחירת מנהיג- היכולת לחוש בפרט. הנכונות להרגיש בצער הקטן ביותר.
לאור דברים אלו אמר הרב ירוחם ממיר: "מידה זו היא יסודן של כל מצות בין אדם לחברו שבלעדה אין יסוד למצות 'לא תגנוב', 'לא תרצח' ומסתמא שהוא יסוד גם לבין אדם למקום"

כך גם ביאר הרב חיים שמואלביץ זצ"ל את דברי חז"ל: "ארבעה חשובים כמת- עני, מצורע, סומא ומי שאין לו בנים" (נדרים סד':). והסביר ר' חיים שהמכנה המשותף לכולם, הוא חיסרון ביכולת לחוש בזולת. עני- שקוע בצרות עצמו ומחוסר יכולת לתת לאחרים, מצורע- מבודד חברתית, סומא- אין לו את יכולת התבוננות בזולתו, שאין לו בנים- רק מי שאין לו ילדים יודע את עומק הדברים! על כן נחשבים הם כמתים, בשל חוסר היכולת שלהם להעניק לזולת ולחלוק את תחושותיו.

רק אדם שנתן אל ליבו להתבונן היטב בפנים הכואבות של הזולת, השתתף עימו בצרתו ובסבלו בפועל יכול לזכות להשתתפות אמיתית בצרת הציבור. וכשהוא בעל מידות זכות וללא פגם מוסרי- או אז זוכה להיות חלק מכלל ישראל ולכאוב את כאבם באמת!