סיפור אישי

ההתפכחות מהאשליה 
מיטל מ.

למדרשה ביפו הגעתי אחרי הפצרות רבות של חברותי. אם הבית אסתר, קיבלה אותי בחמימות רבה והרגשתי בנוח. ישבנו, אכלנו והיה נחמד, אך כשהתחילה ההרצאה, יצאתי החוצה ופרצתי בבכי. אסתר יצאה אחרי, חיבקה אותי וניסתה להרגיע אותי. חשתי שליבי נפתח ולראשונה שאני מספרת את אשר עובר עלי ומכאן החלה הצלת חיי...

אבי נפטר לפני שנתיים באופן פתאומי, מאז נכנסתי לדיכאון, כעסתי על כל העולם ורבתי עם אמא שלי ואחיותי שחשתי שהן לא מבינות לליבי. באחד הלילות, יצאתי כעוסה מהבית וטיילתי לי ברחובות יפו, כשלפתע עברה מכונית ובחור (נחמד) קרא לי. הוא דיבר יפה והקסים אותי (בפרט ברגעים הקשים בהם הייתי). הוא הזמין אותי לאכול במסעדה והסכמתי, כי הייתי גם מאד רעבה.
במהלך הערב סיפרתי לו את שעובר עלי, הוא עודד אותי, נתן לי 200 שקל והבטיח שיעזור לי. הרגשתי שהוא ההצלה שלי וכך התהדק הקשר, הוא קנה לי פלאפון ומתנות ובכלל, חשתי שמישהו אוהב אותי ומכבד אותי באמת (לראשונה בחיי).
כל  ערב ניפגשנו כך, עד השעות הקטנות של הלילה, (כשכמעט והוא לא מספר כלום על עצמו).
לאחר שבוע וחצי שיצאנו, גיליתי לתדהמתי שהוא אכן "ערבי"! נבהלתי ופחדתי נורא ולא ידעתי מה לעשות. הוא הבחין בזה, כעס עלי נורא ואיים עלי. עבר עלי לילה מלא חרדות ופחדים.
ב-7 בבוקר הוא התקשר ועבר לאסוף אותי, הוא התנהג אלי יפה, קנה לי איפור ובושם יקרים מאד והבטיח שיהיה בסדר.
הרגשתי אהבה כלפיו ושהוא חשוב בחיי וכך התעלמתי מזה שהוא ערבי.

כשאמא שלי גילתה שאני יוצאת עם ערבי, היא הרחיקה אותי מהבית, זה היה יום שחור, של מריבה וכעסים שלא היו מעולם.
ב-2 בלילה, התקשרתי אליו, הוא הגיע ב-5 לפנות בוקר ואסף אותי. נסענו לאילת לשבוע, היינו בבית מלון והיה נפלא. עם אמא שלי ניתקתי קשר לחלוטין, בתוך ליבי פחדתי נורא ונבהלתי מהמציאות שאני בקשר עם ערבי. חשבתי על העתיד וזה הרתיע אותי, הרגשתי פתוחה איתו והעזתי לדבר איתו פתוח ודוגרי, הוא כעס עלי וכשהתפרצתי, הוא נתן לי מכות ואיים עלי. הרגשתי מושפלת וחסרת אונים, רק בכיתי.
לא היה לי לאן ללכת והרגשתי בודדה בעולם, הרגשתי שבלעדיו, אין לי חיים.

מאותו רגע היחס שלו אלי השתנה והוא השפיל אותי והרביץ בכל הזדמנות.
כעבור זמן מה, נסעתי איתו ולא ידעתי לאן. אחרי מס' שעות, קלטתי שאני נמצאת בכפר ערבי. הוא עצר ליד בית ואמר לי: מרגע זה, את תדעי את מקומך ואוי לך אם אשמע טענה אחת. נכנסתי כאובה בבכי לתוך הבית, יצאה אשה עם רעלה ו-4 ילדים קטנים (שהתברר לי שהיא אשתו). הוא אמר לה בערבית (אני מבינה קצת ערבית): הבאתי לך מתנה, שפחה יהודיה, תתעללי בה. רעדתי מפחד ורציתי למות...
מתוך כעס, צעקתי עליו, אז הוא התרגז כמו מטורף והרביץ לי, פוצץ לי את הפנים. הייתי בהלם גמור, שותתת דם, מושפלת ומפוחדת. לא יכולתי לנשום מרוב פחד. הוא קילל אותי ויצא מהבית.
האשה לא דיברה איתי כלל, רק באכזריות העבידה אותי בעבודות הבית, תוך שאני שותתת דם, כך בלי אוכל ושתיה. בכיתי בלי הפסקה.
הוא הגיע בלילה וצעק עלי: היית מלכה והתחצפת, עכשיו תהיי שפחה מושפלת!
בכיתי וצעקתי עליו: מה עשית לי? עבדת עלי! קיללתי אותו ואמרתי לו שמיד יחזיר אותי ליפו. הוא התעצבן, בפרט שהשפלתי אותו ליד אשתו. הוא גרר אותי החוצה במכות איומות, זרק אותי לתוך מחסן ונעל עלי. התעלפתי ועבר עלי לילה גהינום של רעב, כאב פיזי נורא ויותר מכך, כאב נפשי, מה עשיתי לעצמי...

בבוקר, הבחנתי שהדלת פתוחה והחלטתי שאני מעיזה לברוח. רצתי ליציאה מהכפר, שם עצרה לי בחורה מקסימה שלקחה אותי לתל אביב. הלכתי לחברה שלי, לא סיפרתי לאף אחד מה עבר עלי, רעדתי מפחד שהוא יתפוש אותי וירדוף אחרי. התקשרתי לאמא שלי (אולי להתפייס ולחזור), אבל היא צעקה עלי, קיללה אותי ואמרה לי: "אל תדברי איתי בחיים יותר." וניתקה את הטלפון.

החברה שהייתי אצלה, לקחה אותי למדרשה ומאז חיי השתנו...
אסתר (אם הבית), הצליחה להשלים ביני לבין אימי ואחיותי. נהניתי במדרשה מאד, אך הבחור חיפש אחרי ופחדתי שימצא אותי.
אסתר, יחד עם רבני ארגון השיבנו, סידרו לי מקום לגור בבאר שבע, שם השתלבתי במדרשה של השיבנו ונוצר לי קשר טוב עם הילה, שעוזרת לי המון.

אני כבר ארבעה חודשים במדרשה ואני אף עוזרת כפעילת שטח, להביא בנות למדרשה, כדי שלא יפלו כמו שאני נפלתי, בידיים של המנוולים האלה.
אני מודה לה' שהצלחתי לברוח ברגע האחרון, על כך שארגון השיבנו והפעילות המקסימות שלו תומכות בי, הצילו אותי מהתופת הנוראה. לא רק אותי הצילו, אלא את ילדיי העתידיים בע"ה, שיכלו לגדול כמו ערבים ה' ישמור.

על דבר אחד אצטער כל ימי: על כך שלמדרשת השיבנו, לא הגעתי קודם, לפני שעברתי את כל התופת הזו, שהותירה בי צלקות איומות! אני מקנאה בבנות שנמצאות כאן במדרשה, שהגיעו להצלה בלי הנפילה הממשית, כי אחרי שנופלים בידיים שלהם, זה קשה מאד. אני מרחמת על הבנות שנסחפו לערבים והן עמוק בבעיה, בלי דרך חזור. זה סבל ניצחי, לעולם, גם לילדים שלהם...

לחזרה לראש העמוד ^
חזרה לעמוד יומנה של בת