במהלך אלפיים שנות גלות, היו ליהודים הזדמנויות רבות להפגין את אומץ לבם ולדבוק באמונתם היהודית. דפי ההיסטוריה שלנו כתובים בדמם של אלפי יהודים, שמאז ומתמיד מסרו את נפשם על קידוש ה', - בתקופת האינקוויזיציה, מסעי הצלב, הפוגרומים או אלפי הגירושים והרדיפות האחרות. בעיניים מערביות, הקרבת החיים למען האמונה נראית כפעולה קיצונית מדי! השאלה היא האם יש סיבה והגיון למעשיהם של אבותינו. היכן מצאו אבותינו את הכוח לסכן את חייהם על מנת שלא להמיר את דתם, או לעבוד עבודה זרה?
אחת הדמויות הבולטות המובאות בחז"ל בהקשר זה, הוא רבי עקיבא. למרות שרבי עקיבא החל ללמוד קרוא וכתוב רק בגיל 40, הוא ניגש לעניין בנחישות כה גדולה, שהפך לחכם הגדול ביותר בתקופת התלמוד. במאה הראשונה לספירה הנוצרית, ניסו הרומאים למחוק את היהדות מעל פני האדמה וחוקקו חוקים האוסרים על לימוד התורה. אולם, כהתרסה נגד חוקים אלה, אסף רבי עקיבא את כל תלמידיו ולימד אותם תורה. הרומאים אסרו את רבי עקיבא והוציאו אותו להורג באכזריות רבה, על ידי הפשטת עורו מעליו בקלשוני ברזל.
בעודו מתענה, קרא רבי עקיבא בשמחה את קריאת "שמע" - "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד.  שאלו התלמידים: "רבי, האין די בכך שאנו מוסרים את חיינו למען אלוקים, האם עלינו לעשות זאת בהתלהבות?" ענה רבי עקיבא: "כל חיי שאפתי להגיע לרמת מסירות כזאת, בה אקדש את שם אלוקים בחיי. כעת, משניתנה לי ההזדמנות, אני עושה זאת בשמחה!".
האם היה רבי עקיבא על-אנושי? כיצד ייתכן ש"הזדמנות" זו הסבה לו אושר כה רב, אושר שהעלים לחלוטין את ייסורי התופת?

עקרון בסיסי ביהדות הוא, שאין באפשרותו של האדם לעשות דבר למען הקב"ה. למרות זאת, הוא נותן לנו הכל - אוויר לנשימה, מים, מזון, אור השמש ועוד. את התורה הוא נתן לנו, כאוסף של הנחיות להפקת מירב ההנאה מהחיים האלה. בתפילת "שמע ישראל", שבועת האמונים היהודית, אנו מצווים לאהוב את ה' בכל נפשנו. עלינו להיות מוכנים להקריב את חיינו - העיקר שלא להתכחש לאלוקים.
אם המצוות נועדו להסב לנו הנאה... מהי ההנאה שבוויתור על החיים?
זוהי ההנאה שבבהירות ובמחויבות. אם באפשרותנו לייחס לדבר מסוים חשיבות כה גדולה שאנחנו מוכנים להקריב את חיינו למענו, הרי שלחיינו יש מטרה, כיוון ומשמעות. רק כשנדע עבור מה אנחנו מוכנים למות, נתחיל באמת לחיות.
תענוגות חומריים הם נחמדים, אך הם לא משתווים לתענוגות הנעלים יותר של אהבה ומציאת משמעות. לדוגמה, תארו לעצמכם שמישהו מציע לשלם לכם 10 מיליון דולר עבור אחד מילדיכם. לאחר שתדחו את ההצעה, ייתכן שתהיו המומים מערכו של אותו ילד - ערך שהוא מעבר לכל מחיר! ברמה האינטלקטואלית, קרוב לוודאי שתמיד ידעתם כי ילדכם יקר לכם, אולם כעת ידיעה זו הופכת להיות מוחשית.
באופן דומה, אם תהיה לכם בחיים מטרה כה נעלה, עבורה תהיו מוכנים למסור את כל כספכם או אפילו את נפשכם, החיים שלכם יראו אחרת לגמרי. כאשר תחיו למען אותה המטרה, החיים שלכם יהפכו להיות מלאי עוצמה ואושר בל יתוארו.
זהו סוד הגבורה היהודית. זוהי הסיבה לכך שיהודים כה רבים במהלך ההיסטוריה שילמו בחייהם על אמונתם. כיוון שוויתור על החיים למען האלוקים, הוא אושר גדול יותר... מאשר החיים בלעדיו.

כך מתאר הרב דסלר זצ"ל את אושרם של יהודי קלם בעת חורבן אירופה-
"זכורני ימים מקדם את 'לילי שמחת תורה' בתלמוד תורה בקלם, עת יצאו כולם במחול לרחובה של עיר מרקדים בכל כוחם מתוך התלהבות של שמחה ומזמרים בכל עוז –  "אשרינו מה טוב חלקנו". עברו כארבעים שנה והגיעה שעת החורבן האיומה... כולם התאספו אל בית התלמוד  לשפוך ליבם ולבקש רחמים מאת פני מלא רחמים... אבל... סוגרו שערי רחמים... והנה הרוצחים הוציאו כל איש ואישה וגם ילד לרחוב, הריצום דרך העיר דחופים ומוכים במהלומות רשע לבלי הרף, ולאן? אל שדה קטל! ומי יוכל לשער מה עשו קדושי עליון הללו באותה שעה? חזקו את לבבם ואמצו את רוחם, התלהבו בשמחה עצומה על מצות קידוש ה' במסירת נפש שהגיעה לידם, ותחת בכייה ויללה היו מרקדים ומחוללים בכל כוחם ומזמרים בכל עוז אותו זמר עצמו של שמחה – "אשרינו מה טוב חלקינו"... אשרינו שאנו יהודים, אשרינו שזכינו למות על היותנו יהודים..."

הנאה לעומת נוחות - נוחות היא דבר נחמד, אך לא משמעותי. כל טיפש בהחלט מסוגל לחיות חיי נוחות: הוא לא סובל יותר מדי, הוא אוהב גלידה, עלבונות חולפים מעליו מבלי לפגוע בו והוא תמיד מסתובב עם חיוך על פניו... החיים שלו נ-ה-ד-ר-י-ם. אבל הוא לא חווה הנאה גדולה, מעבר לטעמה של הגלידה. חסרה לו היכולת להעריך את התענוגות הנעלים יותר, שהם מעבר לעולם החומר - מערכות יחסים, משמעות ורוחניות. חיים למען הנאה חומרית ונוחות אינם באמת חיים. כמו כן, עלינו להבין את המשמעות הקיומית העמוקה יותר של החיים. שכן במוקדם או במאוחר, כל אדם נאלץ להתמודד עם השאלה הקשה מכל: "מה הטעם לחיי?" .

קבוצות רבות ברחבי העולם מוכנות להקריב את חייהן למען מטרות שונות. אם כן, מה כה מיוחד בעם היהודי?
במהלך השנים, הייעוד והמשימה של האומה היהודית היו ללמד את עיקרי האמונה בא-ל אחד. היהודים לא מוסרים את חייהם למען עצמם, אלא למען האנושות כולה. תפיסה זו הייתה כה ברורה ומוחשית עבור היהודים, שהיא העניקה להם הנאה רבה יותר מכל הנאה חומרית אחרת.
רבי עקיבא הבין זאת. כשהתבקש לוותר על חייו למען אלוקיו, הוא הבין את הרעיון בצורה כה ברורה, שהשמחה הציפה אותו. הוא ידע שהוא מתאחד עם משהו גדול ויקר יותר מאשר חייו הוא. למרות הרדיפות האיומות, היהודים תמיד הוקירו את החיים, כיוון שהבינו את ערך החיים. עם זאת, בשעת סכנה (כגון המרת הדת או סכנת חיים.  ידעו היהודים שעליהם להילחם או למות למען חיי היהדות. ללא העקשנות והדבקוּת הבלתי נדלות הללו, לעולם לא היה מצליח העם היהודי להשפיע בצורה כה עזה על הרעיונות והערכים של התרבות העולמית. אבות-אבותינו הבינו זאת, ולכן אנו כאן היום כיהודים. זו הסיבה שאנו מלמדים את ילדינו את תפילת "שמע": "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד"
אם ברצונכם לחיות, היו אמיתיים. דעו למען איזו מטרה אתם מוכנים להקריב את חייכם. אז חייכם יהיו חיים ותוכלו להפיק את ההנאה הנשגבת ביותר מעצם קיומכם.