נרות שבת - דמעות מתוקות
שרית 

שלום לכן

שמי שרית, אני בת 19. בערך כשנה אני נמצאת במדרשה הנפלאה שלנו ורציתי לשתף אתכן במה שעובר עלי מדי שבוע, ביום המיוחד ביותר: "שבת קודש".
אני בת למשפחה חילונית מאד. אנחנו גרים בעיר חילונית אמנם, אבל בקרבה לשכונה חרדית.
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הבטתי בחרדים בקנאה, בפרט ביום השבת. יום, שאצלנו הוא עוד יום בשבוע, אצלם, זה יום מיוחד. אני זוכרת עצמי כילדה, מביטה מהחלון על השכנות שלי, שלבושות יפה, צועדות לבית הכנסת... תחושה של רוגע, טוהר כזה... וממש מקנאה בהם. השיא היה, (לא נעים) אבל צפיתי הישר לתוך הסלון שלהם, לשולחן הערוך, המאכלים המיוחדים, השירה של כל הילדים יחד... וואו זה היה הורס אותי.
עד היום הרגשות הללו מלווים אותי בתסכול.

ב"ה גדלתי ואני כבר שומרת שבת. אבל... אצלנו בבית חיים כשיגרה, לאחר שאחותי יוצאת עם ידיד לבלות ואחי מביא חברים או יוצא, אני נשארת עם הורי, כשאבי צופה בטלוויזיה ואמי קוראת עיתון. ריח של סיגריות באויר ומוזיקה רועשת באזני.
אני לא כופה אף אחד לדרכי ולא מעירה לאף אחד. אני בשלי...
אני יודעת שזה מאד מפריע להם שאני התחזקתי ולפעמים הם כן מעירים, אבל לא נורא, אני מתגברת.

בערב שבת אני מתארגנת ומתלבשת בבגדי שבת. את נרות השבת אני מדליקה בחדרי, הדלקת הנרות תמיד מלווה בים של דמעות (לא יודעת למה?). ואז אני הולכת לבית הכנסת לקבלת שבת ותפילת ערבית. כשאני חוזרת הביתה (עצוב לי שאין למי להגיד "שבת שלום" - כאילו מי בכלל בקטע שלך... של שבת עכשיו), אני ישר נכנסת לחדר שלי, שם מחכה לי השולחן הקטן כשפרוסה עליו מפה לבנה קטנה ועליה שתי לחמניות, כוס ובקבוק יין, וקופסת סרדינים.
אני שרה בשקט... שלום עליכם ואשת חיל ואומרת את הקידוש. בליבי אני חשה התרוממות רוחנית ושמחה גדולה, אבל אגלה לכם, קצת עצוב לי ככה, לבד.
זה חוזר על עצמו בבוקר ובכלל כל יום השבת אני סגורה בחדר שלי, מתפללת, קוראת תהילים, נחה, קוראת ספרים... במוצ"ש אני הולכת לבית כנסת גם כדי לשמוע הבדלה.
אני מאד אוהבת את השבת ושמחה בשבת. זו הרגשה מיוחדת שאף אחת לא תבין עד שהיא תשמור בעצמה "שבת". אבל זה ממש לא קל, כשהסביבה והמשפחה לא איתך.

אני יודעת שאמא שלי מאד כועסת שאני לא אוכלת את האוכל שהיא מבשלת, הסברתי לה כמה פעמים , אבל היא לא עושה שום מאמץ אמיתי למעני.
השנה שנת שמיטה, אז זה בכלל בעיה. בדיקה מתולעים, בשר וחלב, אני לא מדברת שמוצרים בהכשר מהדרין ממש לא בקטע שלהם.
לי לא מפריע לאכול סרדינים מקופסת שימורים, אני רגילה כבר לזה, (אפילו שאני חושבת שזה לא מכבוד השבת, אבל זה מה שיש לי) כי במהלך השבוע אני אוכלת סתם לחם עם משהו ואגב, מזל שבמדרשה בערב יש משהו לאכול...

אני בטוחה שהרבה בנות מזדהות איתי ועוברות פחות או יותר את מה שאני עוברת. אני תמיד חושבת לעצמי כמה דברים:
ואולי תעזרו לי בזה.
1. שבחורה שגדלה בבית חרדי - לעולם לא תדע, איזה ניסיונות אנחנו עוברות וקשיים בכל צעד ושעל. לא מצפה שיעריכו אבל... טוב לא נורא, (הרגשה שאכתוב עליה בהזדמנות אחרת).

2. איך אוכל להסביר להורים שלי ולשכנע אותם שלא השתגעתי ושאני לא מתנהגת בצורה לא רצויה? שזו הדת גם שלהם, שהם נטשו אותה ואני חוזרת לשורשים.

3. שההורים שלי יפסיקו להיפגע. ובכלל, במקום זה הם יכולים לבא קצת לקראתי.

שלא תבינו לא נכון! יש לי הורים מקסימים, אבל בקטע הזה פשוט, לא מבינים אותי.
האמת, לדבר אחד אני מייחלת באמת! לבית שלי, להתחתן ולבנות את הבית שלי, בעזרת ה'.

ועד אז, אתן לכן חומר נוסף למחשבה!
אולי נתארגן מספר בנות ונעשה את השבתות ביחד במדרשה?
מה דעתכן?

מצפה לתשובות שלכן
שרית (לצורך המכתב)

לחזרה לראש העמוד ^
חזרה לעמוד יומנה של בת