| מנשים באוהל תבורך |
אחד הרגעים הנעלים והמרוממים בבית היהודי הוא זמן הדלקת נר שבת. ברגע זה נושקים החול והקודש יחד, רגע זה הוא סוף וקץ לכל מלאכות החולין ואות וסימן להשראת מנוחת השבת וקדושתה בבית. באותה שעה של קדושה והתרוממות, מקבלת המשפחה היהודית את מתנתו הטובה של הקב"ה ששבת שמה. מעמד גדול זה, מסור כולו בידי האשה היהודיה. עקרת הבית הטורחת במשך כל היום בהכנת צרכי השבת, עליה הוטלה הפעולה המסמלת והמציינת את כניסת השבת. טעם למסירת מצווה זו לאשה, מצינו במדרש (תנחומא ריש פרשת נח) "היא כבתה נרו של עולם תבוא ותדליק נר של שבת". המדרש רואה קשר בין חטאה של חוה ביום הראשון ליצירתה, אשר בו "כבתה נרו של עולם" וגרמה מיתה לכל הדורות, לבין חובת הדלקת נר שבת המוטלת על האשה בישראל. מצווה זו נעוצה, אפוא, לדעת חז"ל, בתכונות יסוד של האשה הטבועות בה למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, תכונות שבאו לידי ביטוי שלילי באותו חטא ראשון.
ההבדל ביצירת האיש והאשה מתבטא בסגולותיהם. וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". האדם נברא מן העליונים ומן התחתונים. גוף ונשמה. גופו, עפר מן האדמה ורוחו, נשמת חיים שנפח בו בורא העולם. "ומאן דנפח, מדיליה נפח". זכה, הרי נשמת החיים שבו גוברת על העפר מן האדמה והוא מתעלה לפסגות רוחניות עליונות. לא זכה, הרי החומר שבו גובר, חומר גס ומגושם, עפר מן האדמה, והוא יורד לתהומות הבהמיות. האשה נבראה מגוף האיש, החומר שבה איננו בגסותו וגשמיותו המקורית, הוא כבר אינו עפר מן האדמה, אבל נשמת החיים שבאשה גם היא אינה באותה דרגה של "ויפח באפיו נשמת חיים" הנאמרת באדם. לפיכך, אשה גם אם יתגבר החומר שבה לא תרד למעמקים כאלה שהאיש עלול להידרדר אליהם. לעולם תהיה בה מעט עדינות ואף בתהומות הגסות. לעומת זאת האשה שתזדכך ותתעלה והרוח שבה תגבר על החומר, לא תגיע לגבהים עליונים שהאיש בשיא גדולתו יוכל להעפיל אליהם. נמצא, שהמרחק בין גבהי הרוח למעמקי החומר גדול באיש מבאשה. האיש עלול להינתק כמעט לגמרי מהחומר שבו במדרגותיו העליונות, מה שאין כן האשה, היא לא תוכל להתרחק כל כך מהחומר שבה. רוחה קשורה בחומר יותר מרוחו של האיש. סגולתה המיוחדת של האשה היא, איפוא, קרבת הרוח לחומר, הקשר האמיץ של גוף ונשמה.
קרבה זו של האשה למציאות החומרית, נושאת בקרבה סכנה מסוימת. אבל היא גם פותחת בפני האשה דרכים חדשות בעבודת ה' ובקידוש שמו. הסכנה היא, שמא, מתוך קרבתה למציאות החומרית, יתגברו עליה כוחות חומריים ובזה היה כישלונה של חוה. אדם וחוה עמדו שניהם במדרגה רוחנית גבוהה, אבל הנחש פנה אל חוה בתחילה ולא אל האדם. כי בחוה, גם בדרגתה הגבוהה, יש תפיסה לכוחות חומריים, יש לנחש במה להיאחז. מה שאין כן באדם שבדרגתו שלו לא הייתה לנחש השפעה עליו. חוה שמשה, איפוא, המגשרת בין הנחש לבין האדם, בהסתה לחטא הקדמון. ואולם, תכונה זו ניתנה לניצול גם בכוון החיובי של קידוש ה' וקיום מצוותיו. הגישה שיש לאשה למציאות החומרית מיפה את כוחה מכח האיש במה שנוגע להכרת מציאות זאת בכדי להעלותה ולקדשה. מתוך שסגולת האשה היא הקשר בין רוח וחומר, הרי כוחה עדיף בהמשכת קדושת הרוח בחומר. הואיל וישנם מקומות ואנשים המשוקעים במ"ט שערי גסות וחומריות שהאיש אינו יכול לרדת אליהם כדי להעלותם או להעלות את חלקי הטוב שבהם. ותפקיד זה נמסר לאשה שמכנה משותף כלשהו קיים בינה וביניהם. אברהם אבינו ושרה אשתו משוטטים בעולם ומפרסמים את האמונה באל עליון קונה שמים וארץ. "ואת הנפש אשר עשו בחרן" אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. לבית פרעה שבמצרים המשוקע במ"ט שערי טומאה, אין אברהם אבינו "האדם הגדול בענקים", יכל לרדת. אין כל קשר ונקודת מגע בינו לבין בית פרעה, וכאן הוא תפקידה של שרה. "ותקח האשה בית פרעה" למקום שאברהם אבינו אינו מגיע, היא מגעת. והרי היא מתווכת לקדושה בין אברהם לבין בית פרעה. כתוב בספרי ח"ן שבירידת שרה למצרים, תקנה את חטאה של חוה. תיקון החטא פירושו ניצול חיובי של כוחות הנפש שנתגלו בחטא בצורתם השלילית. הקשר של האשה למציאות החומרית נתגלה בצורתו השלילית בחטאה של חוה, שם גרם להתגברות כוחות החומר על הרוח. החטא תוקן במעשה שרה שהשתמשה בסגולה זו כדי להכניס תוכן רוחני במקומות השקועים בחומריות.
שבחי "אשת חיל" המנויים במשלי (ל"א) הם ברובם שבחים לתכונת כפיה ולהצלחתה המעשית של אשת החיל. האשה מתוארת בפרק זה כשהיא שולחת ידיה במסחר, בטויה ובאריגה ובנטיעת שדות וכרמים ומצליחה בכולם. ואולם חכמים במדרש הביאו פרק זה בהספד שנשא אברהם אבינו על שרה. ושם נדרשים רב השבחים המעשיים והגשמיים שבפרק, על מעשיה של שרה במישור הרוחני. והנה, את הפסוק "הייתה כאניות סוחר" דרשו שם על ירידת שרה למצרים ולקיחתה לבית פרעה. והם הם הדברים, אותן התכונות המעשיות והמציאותיות שבאשה אותן ניצלה שרה לצורך הרוח, לצורך קידוש ה' ופרסום שמו בירידתה לבית פרעה. רק אישה השולחת ידיה בכישור ובפלך והיודעת להיות כאניות סוחר יכלה להקים קשר בין בית פרעה המשוקע בטומאה לבין אברהם אבינו הגדול בענקים. בינה יתרה באישה. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". "דרשה צמר ופשתים, בין יצחק לישמעאל שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה"
קרבת האישה למציאות החומרית, גורמת לכך שהבחנתה ותפיסתה את המציאות חדה ומדויקת משל האיש. וכך אמרו רבותינו "בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש", אברהם אבינו על אף גדולתו או, ליתר דיוק, משום גדולתו, לא עמד מיד על טיבו של ישמעאל. הוא היה מרוחק מן המציאות ולא הבחין בסכנה ליצחק הנובעת מישמעאל. שרה, המציאותית יותר, היא שהבחינה ואמרה לאברהם "גרש" והקב"ה הסכים על ידה "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". גם את הפסוק "דרשה צמר ופשתים" דרשו חז"ל על מעלתה המיוחדת של שרה שידעה להבחין בין טוב לרע, בין יצחק לישמעאל. כיוצא בזה "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" ההבחנה הדקה והחודרת בין טוב לרע, בין אמיתי למזויף, היא נחלת רבקה האם ולא יצחק האב.
"היא כבתה נרו של עולם תבוא ותדליק נר של שבת" - "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" נר של שבת נתקן משום שלום בית. "ותזנח משלום נפשי" זו הדלקת נר של שבת. נר מסמל את שלום הבית ושלמות הבית, את אחדות המשפחה ואת הקשר בין אבות לבנים. זהו תפקיד האישה, עיקרו של בית, המקשרת ומגשרת בין אב לבניו הקטנים,היא המאחדת את המשפחה ולכן הוטלה עליה הדלקת הנר. רעיון עמוק יותר טמון בהדלקת נר של שבת. הפעולה המציינת ומכריזה על כניסת השבת ואיסור עשיית מלאכה, היא עצמה מלאכה, מלאכת האורה, השבת מתקבלת על ידי מלאכת הדלקת הנר וזה מחייב את האדם להוסיף מחול על הקודש. הנר הזה מסמל את המשכת קדושת השבת על ימות החול ועל מלאכות החול. אנו מקבלים את השבת על ידי הבערת אש לומר לך שאין קדושת השבת מצטמצמת ביום השביעי האסור בעשיית מלאכה, אלא כל ימות השבוע וכל מלאכות החול יונקים מקדושת השבת ומתעטפים בה. נר של שבת, סמל זה, לקידוש החול בקדושת הקודש, הגשם בקדושת הרוח, נמסר לאישה המסוגלת לתפקיד זה כיון שהקשר בין גשם ורוח בין גוף לנשמה מפותח בה. אותה קרבה לחומר בה קלקלה חוה וכבתה נרו של עולם, באה לידי תיקון בהדלקת נר שבת בה היא מנוצלת לשם קידוש החומר בקדושת הרוח, החול בקדושת השבת.
"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" דרשו חז"ל, שרה ורבקה הצטיינו בשלוש מידות אלו: ענן קשור על האוהל, ברכה מצויה בעיסה ונר דולק מערב שבת לערב שבת. אלו הדברים בהם מצטיינת אישה יהודיה. הענן הקשור הוא האווירה הרוחנית השוררת בבית, קדושת הבית ופרישותו מן החולין השורר בחוץ. הברכה מצויה בעיסה, מובנה מידת ההסתפקות של האישה השמחה בחלקה. נר דולק מע"ש לע"ש ולא רק בשבת עצמה והם הדברים שנאמרו למעלה, מהותו של נר השבת מעידה על קידוש ששת ימי המעשה בקדושת השבת.
|
|
| |
|
|
|
|
|
