החשמונאים נאלצו להיאבק בשתי חזיתות. מחד היה עליהם להלחם נגד מלכות יון, שניסתה לטמא את קדושת עם ישראל ולהפריע את דביקותם מהתורה. ומאידך באותה עת, היה עליהם גם להיאבק נגד מתייוונים מהבית פנימה.
המתייוונים הלכו שולל, לא רק אחר הנוי החיצוני שפיאר את תרבות יון, אלא גם אחר עוצמתם שנבעה ממספרם הרב. מסיבה זו הם אף ביקשו להיטמע בתוכם. לעומתם נותרו נאמני התורה יחידים ומועטים מול רבים העשירים ומבוססים מהם. אך החשמונאים לא אמרו נואש, ובהחזיקם במעוז האמת, הייתה ידם על העליונה.
מסר זה כלול בנבואת זכריה הנקראת בהפטרת שבת חנוכה: "לא בחייל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ה'" (פרק ד'). בכל התמודדות של חיל וכח מול רוח ה', הרוחניות הצרופה, סופה לנצח. יש וכוחות הטוהר הינם זעומים ודלים למול הרי געש הטומאה, אולם עליהם אומר הנביא: "מי אתה הר הגדול, לפני זרובבל למישור" (שם פסוק ז'). יהיו הרי השקר גבוהים ככל שיהיו, אולם כאשר יבקע אור האמת, ייעלמו כולם וייהפכו למישור. עיקרון זה מופיע ביתר תוקף בנס פך השמן בחנוכה. ומוכיח לעיני כול, שלמרות שהייתה בו כמות מזערית בלבד, האיר שמונה ימים, עד שהגיע שמן טהור חדש למקדש.
חז"ל התקינו, שציון הנס יהיה בהדלקת נרות קטנים של שמן, ולא בעצרות עם או בהקמת שערי ניצחון גדולים ומרשימים. ואכן, ניסיון הדורות הוכיח, שדווקא נרות זעירים אלו האירו, מאירים וימשיכו להאיר גם בעתיד. זאת, בו בזמן שעמים גדולים וחזקים, נמחקו זה מכבר מתולדות האנושות. שערי הניצחון האדירים, שהקימו היוונים, מהווים עדות לעוצמתם הכבירה בעבר, אך עם זאת, הם מכריזים ברמה, שכל עוצמה חומרית סופה להיכחד, ואילו האמת, עם כל חלישותה, עדיין שורדת.
