ישנה מצווה מיוחדת בתורה שניתנה לאהרון ולבניו הכהנים- לברך את עם ישראל בנוסח ברכה מיוחד, כפי שכתוב - "וידבר ה' אל משה לאמר. כה תברכו את בני ישראל... יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו', כ"ב-כ"ז).
הכהנים שבין המתפללים נוטלים את ידיהם מדי בוקר ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל המתפללים. על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: "כהנים!" ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. הנוסח המושלם של הברכה הוא: "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". וזהו חידוש שלא מצאנו בשום מצווה אחרת.
השאלה המתעוררת היא וכי בשאר המצוות אין חובה לעשותן באהבה? מדוע אם כן רק כאן, בברכת הכהנים, נוספה מלה זו?
אלא חז"ל הבינו כי האהבה היא המפתח לאפשרות שהברכה תחול. בבוא התורה לצוות את הכהנים לברך את העם, היא אינה רוצה מהם את ברכת השפתיים בלבד, כי אם את ברכת הלב. אם הלבבות לא יתעוררו ולא ינועו האחד כלפי רעהו בשעת הברכה, אין יכולת לחול על עם ישראל השפע האלוקי המופיע בסוף ברכת כהנים זו: "ואני אברכם". הכהנים חייבים לפתח בלבם רצון ושאיפה שהמבורכים על ידם אכן יזכו לברכה הראויה. הם חייבים לאהוב אותם, לתרגל בלבם תכונה זו של אהבת ישראל. שכן, כאמור, רק אם מדה זו כובשת את לבם, יש ערך, כח והשפעה לברכתם. מדה זו יכולה להתעורר רק בלבו של אדם טוב עין.
בכל בוקר פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם ברכה. המתפללים מרכינים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים "אמן" כנגד הכהנים הנושאים כפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד נפתחים איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה, גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מהקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בלבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ושל עין טובה.
