| וישמעו רחוקים ויבואו |
הפסוק -"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (בראשית יח. יט.) מלמד שהקב"ה גילה חיבה מיוחדת כלפי אברהם אבינו כי הוא התמסר כולו לחינוך משפחתו ובאי ביתו. אנו למדים אכן את החשיבות היתרה בדאגה והענקת חינוך תוך מסירות לילדינו, וכן לבן טועה של חברינו שלא זכה לקבל חינוך טוב כראוי וביכולתנו ללמדו. אך פעמים עולה במחשבתנו כי דאגה רוחנית לזולת תימנע את התעלותנו הרוחנית והתקדמותנו האישית, ועל כך נלמד מדברי החתם סופר. על הפסוק" וה' אמר המכסה אני מאברהם" וכו'. תמה החתם סופר – מדוע כאן הקב"ה הוצרך כביכול לנמק את דבר הודעת הנבואה לאברהם אבינו, דבר שלא מצאנו כמותו במקום אחר? ומסביר – כי מתוך שאברהם אבינו התמסר כל כולו לחינוך ביתו, הוא לא יכל באופן רגיל להגיע לדרגת נבואה, כפי שיכל להגיע לו היה מקדיש כל עיתותיו רק להתעלות עצמית, לכך הודיעו הקב"ה שהוא מעניק לו נבואה, משום שלא יתכן שיפסידה עקב עיסוקו בחינוך הדורות.
אברהם אבינו ויצחק אבינו יצקו את היסודות לחינוך העם, שעליהן השתית יעקב אבינו את היתד של בית יעקב. ואכן ההתמסרות העצומה לצאצאים ולחינוכם, מודגשת ביותר בקורותיו של יעקב אבינו. ונוכל לראות זאת במדרש איכה שמספר על עת החורבן – וכך טען יעקב אבינו: "ריבונו של עולם, לא עשרים שנה עבדתי בבית לבן? וכשיצאתי מביתו פגע בי עשיו הרשע וביקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם... לאחר שגידלתים כאפרוחים של תרנגולים, וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול עבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?"
הרי שמכל זכויותיו העצומות של יעקב אבינו, בחיר האבות, שכל ימיו היו מקשה אחת של התעלות בקדושה, הוא מצא לנכון לציין דווקא את המסירות עבור ילדיו. ומכאן אנו למדים שעשיו בהתנכלותו ליעקב, כיוון את חיציו בעיקר אל בני יעקב. ומתוך חרדתו הגדולה של יעקב לצאצאיו הוא סרב להיענות לעשיו, להתלוות אליו בדרכו . וכך אמר לו "אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי". יעקב ידע שההתחברות לעשיו בצורה כלשהיא, עלולה להזיק לחינוך הדורות הבאים. וכשמדובר בחנוך הדור הצעיר, אנו זקוקים להפרדה מוחלטת. ועל רקע המסירות העצומה של יעקב כלפי בניו , הוא היה הראוי ביותר לבקש רחמים על צאצאיו, אף לדורות עולם. למדנו מיעקב אבינו את המסירות לבניו והעמידה בכך שלא יתערבבו עם בני עשיו, שבזה ראה כליה לבניו ח"ו ("ביקש עשיו להרוג את בני"). אנו עדים לצערנו לכך שרבים מעם ישראל לא מקבלים חינוך כראוי ומוגדרים כ"תינוקות שנישבו", וגם כיום הנוכרים מבקשים להתערב עם כלל ישראל ולהשפיע הרס וחורבן בעמינו. ובפרט בלקיחת בנות ישראל ולגדוע דורות שלמים מעמינו. אך כן ביכולתנו להציל את שארית הצאן ולהעניק לו חינוך תוך מסירות נפש ודאגה לכלל ישראל ולעתידו המובטח.
מיעקב אבינו אנו למדים גם את דרכי החינוך, השיטה הי בהתמסרות מתוך אהבה וחמלה, כפי שמובא בחז"ל "שגידלתים כאפרוחים של תרנגולים". אפרוח זקוק לחום כדי לבקוע ולהתפתח, כך גם זקוקים הילדים לחום המחנך שיתחבר לנפש החניך. ורק כך יוכל להזרים לנפשו פנימה את הערכים ואת הלקחים שברצונו להקנות לו. וכך כותב האדמו"ר מסלונים זצ"ל – "פרשה מיוחדת היא ליצור אוירה חמימה, שהחניך ימצא בה עניין, שלעיתים זה משפיע לטובה יותר מכל מיני תחבולות מחוכמות בחינוך. מפני שדרך צינור החמימות והאווירה הנעימה, מבליעים בדמו של החניך רגש ותענוג דקדושה. כי אם יחשוב שמעניקים לו דבר רע לפי השגתו, הרי ישתדל לברוח מזה ויזכור זאת כחוויה שלילית. אבל אם על ידי החמימות מחדירים בו אהבת תורה ויראת שמים והרגשת תענוג ונעימות, ירדוף אחרי זה כמו אחר סם החיים". אפילו במקרי חינוך קשים בהם מתגלה נטייה שלילית אצל החניך, האמצעי היעיל והבדוק לרפא זאת הוא על ידי הרעפת חום נפשי, ובכך יראה הצלחה גדולה.
בדרך זו הורה הגרא"מ שך זצ"ל למחנכים – הדרך היחידה בה ניתן להשפיע בדורנו, היא ע"י הקרנת חום ודאגה אמיתית לתלמיד ולהעיר שוב ושוב רק ברוח טובה עם הרבה סבלנות ואהבה. צריך לדעת כי הדור שלנו דורש הרבה יחס אישי, הרבה סבלנות, הרבה חום, הרבה אהבה והרבה עידוד! רק עם הכלים הללו ניתן להצליח באמת. לקירוב אחינו נוכל לגשת רק מתוך הבנה וראיה חיובית שתביאנו לחמלה ואהבה כלפיו, ולא חלילה מתוך הרגשת האשמה וזלזול או התנשאות. ע"י ראיה נכונה של המצב, שהוא תוצאה של חסר בחינוך נכון, ומגורים בסביבה לא חיובית שמשפיעה לרעה, נוכל לראותם כיהלומים יקרים שיש ללטשם ולהבריקם בלבד ולקרבם כאחד מאיתנו. זאת נוכל לעשות רק במאור פנים שאז ניתן להקנות להם ערכים ומידות. דבר זה נלמד מדרכיו של הקב"ה – "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורה וחיים אהבה וחסד". זו השיטה, באמצעות הארת פנים ניתן להקנות חינוך. וזה שאמרו חז"ל ש"המאור שבה מחזירה למוטב". עניין זה אף מובא בגמרא: "אם ראית תלמיד, שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים." (תענית ח.) הווי אומר שהגורם העיקרי לקשיי הלימוד של התלמיד, נעוץ בהעדר הארת פנים מצד המחנך. זה אחד מהיסודות לקירוב אחינו התועים – רק כשיחושו שרוחשים להם חיבה ומשתדלים להיטיב עימם, אז נפתחים כלי הקיבול הרוחניים ונאותים להתקרב ולהתעלות ביתר שאת.
כלל גדול נוסף מובא במסכת אבות (ב' ה') "לא הקפדן מלמד". וודאי לא הקפדן מחנך. שאין סיכוי להחזיק מעמד בחינוך שנעשה תוך הקפדה והטלת מורא.
וכך כותב הרב וולבה זצ"ל – חינוך הוא תהליך שצריך להיות לכתחילה לטווח ארוך. כבר כאשר הילד בן שנתיים או שלש, צריך לדעת ולקחת בחשבון שכשהילד יהיה בן ארבע עשרה, הוא יהיה בתקופה קשה מאד... ההורים צריכים לבנות יחס חם אל הילד, כך שכאשר יהיה בתקופת הבגרות, שהיא תקופה קשה, היחס החם יעמוד לו ויעזור לו. לפעמים נדמה שמגיעים לתוצאות טובות יותר באמצעות הנוקשות, אבל החכם עיניו בראשו... שלא יסתכל רק על התוצאות המיידיות.
וכותב הרב חיים פרידלנדר זצ"ל – "ישנם מחנכים המדמים שקירוב יתר, עלול לגרום שהתלמיד יחוש קרבה חברית אל המחנך וחוששים שמתוך כך יגרום הדבר לזלזול, ולאי משמעת. אין הדבר כן. ראשית, אין המדובר ביחס חברי, אלא בשמחה על הצלחת התלמיד, להוכיח לו שאנו נותנים לו את ליבנו, אדרבא, דווקא הקרבה הלבבית הזו יש בה כח גדול.
כדי להשיג תוצאות אמיתיות וברי קיימא, אין דרך אחרת מאשר לפנות לאנשים בנחת רוח, במאור פנים ובהענקת חום ואהבה אמיתיים. המציאות מוכיחה שדרך זו, בהסתכלות חיובית, אכן מצליחה ונושאת פרות מבורכים וברי קיימא.
ובדרך אבותינו זו נצליח לקרב ולהשיב בנים ובנות לאביהם שבשמים ונזכה בע"ה ל-"וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה".
|
|
