על נהרות בבל, בתקופת השבי הבבלי, נשבעו היהודים לזכור את ירושלים לעד, ולהיותה ראש לשמחתם. עמים רבים שעזבו את ארצם בעקבות כישלון צבאי ומפלה שהביאה לאובדן עצמאותם נשבעו לשמור אמונים לארץ מולדתם. אך אין בתולדות האנושות דוגמא לנאמנות אותה מגלה העם היהודי לעיר קודשו ירושלים.
אצל אומות העולם, הדור הראשון למהגרים, עדיין מתרפק בערגה על זיכרונות הילדות או הבחרות של עיר הולדתו. אך הדור השני והשלישי ואלו שאחריהם כבר מתערים במקומם החדש, נישאים עם בני המקום, ואינם חשים לעברם אלא רגשות עמומים שאין מאחוריהם דבר. ולאחר מספר דורות ימחה כל זכר לעברם. כך מתנהלים הדברים בכל רחבי העולם ובכל חברה אנושית. שפת הגולים תשקע לאיטה, ובני הארץ הקולטת ''יבלעו'' לקרבם את המהגרים החדשים אשר גם עושים הכול כדי לא להראות או להישמע זרים.
אך גולי ציון שנאלצו לעזוב את ארצם האהובה ואת ירושלים, נשבעו לשמור לה אמונים ולא להחליפה באחרת, ולצפות תמיד לשוב אל חיקה. באשר הלכו היא הייתה עימם, מחממת בזכרה את הקור המקפיא שקידם אותם בכול תחנות גלותם.
בכל רחבי העולם- היהודי מכוון ליבו לעיר האהובה. ובכל תפילותיו יזכירה. בשמחתו תהא עימו, ולעולם לא תהא שמחתו שלמה עד אשר תחזור אף היא למקומה ולמעמדה כבראשונה. מעיין כוחות אין סופי, נסתר וחשאי זורם אל כל הלבבות היהודיים.
היהודי שלמד את לקחי ההיסטוריה של עמו, שראה את גולי ספרד כשהם עוזבים אחריהם, רכוש, מעמד וחיי נוחות ופאר, רק כדי שיוכלו לשוב אליה, ולא להיכנע לדרישה להמיר את דתם ואמונתם, ולשכוח את ירושלים שלהם. כל זה גם במחיר גלות נוראה. הם שימשו לנו מקור השראה וחזון. לייחל ולהתפלל כי ''יהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור''.
