"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה). מי מאיתנו לא שמע עדיין את האמרה הקובעת כי "קשה להיות יהודי"? כמעט שאין עוררין על כך שכביכול קשה לו לאדם להסתדר עם מכלול כה רחב של מצוות: עשה ולא תעשה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, משפטים וחוקים, מצוות מן התורה ומצוות מדברי סופרים וכו' וכו'.
לא אחת נתקלים אנו באדם שמגיע מתוך כך לידי מסקנה שקיום מושלם של תורה ומצוות הוא משימה בלתי אפשרית לאדם באשר הוא אדם. ומסקנה נוספת: ...לו היו הרבנים וחכמי ישראל מקילים בפרטים מסוימים של מצוות התורה, הייתה שמירת התורה מתפשטת בחוגים רחבים הרבה יותר ועל ידי כך היינו יוצאים נשכרים. השמירה הקפדנית על כל סעיף בשולחן ערוך, שאינו יכול להתבצע ע"י רבים, גורמת לכך שהם נרתעים מקיום מצוות מכל וכל.
כאשר מטיחים טענות מעין אלו בפני ציבור שומרי תורה ומצוות, מוצאים אנו חלק גדול מהם על פי רוב בעמדת התגוננות. בשפה רבה יפטירו "אין זה נורא כל כך..." או: "לא נורא, אפשר לסבול." כמובן, שכל תשובה מעין זו תיראה חיוורת ובלתי משכנעת.
תפקידנו לשאת בגאון את מורשת היהדות, ולא נוכל למלא תפקיד זה כראוי, אם לא נחזור ונשנן לעצמנו את ההשקפה המקורית הגורסת כי חרף כל הקשיים ודווקא בשל ריבוי המצוות, מאושרים וגאים אנו ביהדותנו.
אדם השומר התורה והמצוות איננו מסכן ואין כל צורך לרחם עליו. הוא מתהלך מאושר עלי אדמות ומן הראוי שחייו מלאי התוכן ישמשו נושא לקנאת אחרים.
גאווה דתית ואושר בקיום המצוות על שום מה? על שום שתורתנו- תורת חיים היא.
מספרים שגביר אחד הגיע לגרא"מ שך זצוק"ל ושאל אותו – למי יש עולם הבא גדול יותר, לי שתרמתי מהוני עשרות מיליוני דולרים לעולם הישיבות, או לאברך כולל הלומד תורה? וכך ענה לו הרב שך – עולם הבא איני יודע, אבל "העולם הזה" ודאי וודאי שלאברך כולל טוב משלך!

מקובל לחשוב שהקושי שבשמירת תרי"ג המצוות זו תופעה של העת החדשה. ההנחה הרווחת בציבור הרחב היא שאומנם בדורות קדומים אפשר היה להסתדר עם דיני התורה באיזו צורה שהיא, אז התאימו הדברים עם המציאות. עם סדרי החברה וכו', אבל כיום השתנו פני הדברים. לפי דעה זו רק בימינו צץ הקושי להשלים למעשה עם כל אותו עומס של תורה ומצוות.
האומנם כך הוא? עיון קל ילמדנו שהנחה זו מחוסרת כל בסיס. די אם נזכור שכבר בהגדה של פסח מופיע הבן הרשע כשבפיו השאלה: מה העבודה הזאת לכם?! כלומר, מתריע הוא על כל אותו עול שבקיום המצוות. כלום אין זה מזכיר אותן הטענות הנשמעות בדורנו?
יתר על כן, לעומת הטענה שמצוות מסוימות שהיו מתאימות משכבר הימים אינן מתאימות לדורנו, נוכל להצביע על העובדה שרבות מן המצוות, דווקא לפנים היו נראות כבלתי מתאימות ובלתי הגיוניות, ואילו כיום כבר מקובלות הן על הכל. ומכאן, שהטענה שעם התקדמות הדורות מתרבות המצוות שאינן מתאימות כביכול, טענה זו אינה נכונה.
דוגמא אופיינית לכך היא מצות שבת. אין ספק שבתקופת מתן תורה, הייתה מצווה זו מובנת הרבה פחות מאשר היום. העיקרון של יום מנוחה שבועי מקובל כיום בכל העולם התרבותי. יום זה חייב להיות קיים, ומה עוד שהוא מביא לרגיעה נפשית והתעלות רוחנית.
דוגמא אחרת, מצות מילה. עוד בדור שלפנינו היה מי שטען כי איוולת היא לפצוע אדם בריא ולהופכו ל"בעל מום", ומה עוד בגיל כה רך של שמונה ימים.
כמובן, שעם ישראל מחזיק מעודו במצות המילה לפי שכך הוא מצווה ועומד, ובשל המשמעות העמוקה שיש במצווה זו- המשך כריתת הברית בין הקב"ה לעם ישראל. אך כיום כבר הוכחה בכל העולם גם התועלת הבריאותית המתלווית לכריתת העורלה. מתוך כך, גם לאדם שלא נתחנך על ברכי האמונה, יקל להבין מצווה זו בדורנו, יותר מבדורות קדומים, ויקל עליו ליישמה.
ובכלל, האמונה הגדולה באלוקים בורא שמיים וארץ, היא הייתה בזמנו של אברהם אבינו רעיון מהפכני בהחלט, ולגמרי לא מתאים לאותו עידן. כך אמרו חז"ל: למה נקרא שמו אברהם העברי? על שם שכל העולם כולו עמד מעבר אחד, והוא יחיד באמונתו מעבר השני. הייתה זו התנגשות בין כוחות מאוד לא שקולים, בין האומות המאמינות באלוהי עץ ואבן מרובים, לבין אדם יחיד המאמין בא-ל יחיד, בלתי נראה ובלתי ניתן להגשמה. כיום, כבר ניתן לסכם, שכוחה של אמונת האמת הצליחה לחדור מבעד לכל הזרמים, ולהשתרש בכלל העולם התרבותי בן ימינו.
מהתורה עצמה מתבארת העובדה ההיסטורית, שגם בימים ההם הייתה דרך היהדות שונה מהליכות עמי הסביבה. היא מתריעה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו" (ויקרא יח, ג).
דברי הנביאים גם הם מלאים אזהרות לישראל לבל ילכו שולל אחר רוחות הזמן של אותם ימים. מכאן, שאין כל חידוש בטיעונים אודות אי ההתאמה הקיימת כביכול בין דברי התורה ובין תנאי החיים המתקדמים. גישה מתאימה למצוות הופכת אותן לקלות הנביא ישעיהו (פרק מג) אומר: ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל.
לכאורה תמוה הקשר שבין שני חלקי הפסוק, אך הדברים יובנו ע"י משל שממשיל המגיד מדובנא:
משל לסוחר באבני חן שהיה רגיל להזדמן לכרך מדי פעם לרגלי מסחרו, משכבר הימים היה מתאכסן במלון מסוים באותו מקום, וכמנהג העשירים היה עולה בגפו לחדרו שבמלון, כשאחד מנערי המלון מביא אחריו לחדרו את מזוודתו המכילה את סחורתו. באחד הימים הסוחר הגיע כדרכו למלון, אך הפעם הגיע מתנשף ומיוזע, וניכר שהתאמץ יתר על המידה, לתמיהת הסוחר על מראהו המאומץ הסביר הנער- כי הפעם נשתנתה מלאכתו מכל שאר הפעמים. תמיד אתה מביא איתך מזוודה קלה, והפעם הייתה כבדה מנשוא. כשמוע הסוחר דברים אלו החווירו פניו וכמעט שנתעלף. החלפת את חבילתי המלאה יהלומים ואבני חן, באחרת המלאה חפצים של מה בכך. וזה לך האות שהרי מזוודה המלאה על גדותיה ביהלומים אינה כבדה כלל ועיקר. המזוודה הכבדה לא שלי היא.

הוא אשר אמר הנביא מסביר המגיד מדובנא – "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". אם יגע הינך בעבודת הבורא, לא אותי קראת. לו בשם ה' היית קורא, וגישתך לתורה ולמצוות הייתה כפי שמחויב בה בן ישראל, לא היית מתייגע.
דבריו אלו של המגיד מדובנא אינם מליצות נאות בלבד, נוכל להיווכח באמיתותם בחיי היום יום. הרגשה של כובד או של קלות הנה סובייקטיבית לגמרי, ותלויה ביחסו של הנושא למשא. אדם הכפוי לשאת משאות, כל חבילה, כבידה היא עבורו. לעומתו הנושא חבילות אישיות ובעלות ערך, אינו חש כלל בקושי. למרות שהחבילות כבדות הינן, הן אינן מכבידות עליו והוא מאושר בהחלט. זהו ההבדל הפעוט שבין נשיאת משאות של הזולת, לבין נשיאת דבר שיש לנושאו קשר נפשי מסוים אליו.
מתוך תחושה שכזו, קובע התנא רבי חנניה בן עקשיא (משנה סוף מס' מכות): רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להן תורה ומצוות. הוא, התנא, חש בכנות את האושר הרב הבא בעקבות קיום המצוות. כובד, עומס יתר? אין מה להזכיר כלל. בניסוח שונה אך מתוך אותה תחושה קובע המדרש: זה שאמר הכתוב: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה- זרע להם הקב"ה את התורה ואת המצוות לישראל ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצווה לישראל. כי כאשר יוצאים מנקודת השקפה שכל מצווה ומצווה קרן אור היא לאדם, ברור שככל שיתרבה האור, תרבה השמחה לישרי הלב.

נכון שבתחילת הדרך העולה בית ה', חשים בעלי התשובה הטריים קושי בשמירת המצוות. וזה בשל חוסר ההרגל, הידע והפרקטיקה, שכשהם מושגים אזי הם משלבים את האדם יפה במערכת נפלאה זו. בנוסף לכך ככל שהאדם מקפיד בשמירת המצוות בכללם, קל לו יותר משהתחיל לשמור רק מספר מצוות. וזה בניגוד לאנשים הטוענים – אני שומר רק כמה מצוות וכל כך קשה לי, איך הדתיים מסתדרים עם כל המצוות? ולהסביר זאת נמשיל משל – משה, יהודי עני היה, ובכל בוקר בהגיעו לתפילת שחרית, ראה את העשירים דשנים ורעננים וניכר על פניהם כי ישנו שינת ישרים, לעומתו ששינתו בלילה לא מרווה את עייפותו. שאל משה את העשירים מה גורם לכם לישון כל כך טוב? וכך ענו לו – כרית נוצות, יש לך? לא, ענה. ובכן אמרו לו תישן על כרית נוצות ותישן טוב. שב משה לביתו וסיפר לאשתו שגילה את "סוד השינה הטובה". אך כסף לקנות כרית נוצות מניין? לא היה לו. אך רעיון מבריק עלה במוחו של משה , בכל בוקר נלך לשוחט ונבקש ממנו נוצה אחת, וכך ברבות הימים יצטברו הנוצות ונתפור אותם לכרית. וכך עשו.
נטלו נוצה מהשוחט והניחוה בארון למשמרת. אך הנה באמצע הלילה אמר משה לאשתו, כרית נוצות אין לנו, אבל נוצה אחת כבר יש , אז נישן על נוצה אחת, אמנם לא נחוש כמו כרית נוצות, אבל משהו מן השינה הטובה כן נרגיש, וכך עשו. אך לצערם ליל סיוטים עבר עליהם, וכמעט שלא נרדמו כלל, ובבוקרו של יום מצאו סריטות על פניהם וצווארם. כשלא יכל להתאפק ניגש משה לאחר התפילה לבימה, דפק עליה, ואמר לעשירים – אני לא מבין! על נוצה אחת ישנתי ולאחר ליל סיוטים קמתי פצוע וחבול, כיצד אתם ישנים על כל כך הרבה נוצות, ועוד מרוצים ויוצאים נשכרים?
וכך הוא מצווה אחת שתיים קשה לקיים בהתחלה, אך כשהאדם חי חיי תורה ומקיים את מכלול המצוות, אזי חי הוא בעונג רב, בחיי אושר ושמחה.