אימרה חסידית אומרת: על המובא בגמרא – "הדלקה עושה מצווה", רצה לומר שעל האדם להתלהב בעבודת ה', וזהו ההדלקה". ומבואר – שהקביעה ההלכתית שהדלקה עושה מצווה, מלמדת אותנו גם על אופן העשייה של כלל המצוות, והיינו – שעלינו לקיים את כל המצוות בחום ובהתלהבות.
אך עלינו להבין מדוע נרמז עניין זה דווקא במצוות הדלקת החנוכייה? ומהו הקשר בין השמחה בקיום המצוות ובין חנוכה?
ולהבין זאת נקדים בפסוקים מהנביא זכריה המרמזים על נס חנוכה. וכך נאמר בזכריה (פרק ט' יב'-טו'): "שובו לבצרון אסירי התקווה, גם היום מגיד משנה אשיב לך כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון, ושמתיך כחרב גיבור, וה' עליהם יראה ויצא כברק חיצו, וה' אלוקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן ..." ופירש שם רש"י: ועוררתי בניך ציון - על חיל אנטיוכוס:
ויש לדקדק – מדוע נקט הנביא לשון "ועוררתי בניך ציון על בניך יוון" והרי לשון לעורר שייכת למצב בו העם ישן? אלא הפסוק מתייחס לכך - שישראל התנהגו באדישות לגזירות היוונים, עד שבאו מתתיהו ובניו ועוררו את המאבק ביוונים.
אך בעומקם של דברים אפשר לומר שגלומה כאן כוונה נוספת. באותם הימים היה מצבם הרוחני של כלל ישראל רדום. הבעיות החלו מזה שישראל לא היו ברמה רוחנית נאותה וזה גרר את גזירות יוון (ולא להיפך). ומכיוון שישראל עבדו את ה' באדישות ובקרירות, הרי שהיה צורך דחוף לשנות את המגמה ולהעיר את ישראל לעבוד את ה' מתוך חמימות והתלהבות.

הב"ח בהלכות חנוכה כותב: "בפורים עיקר הגזירה הייתה לפי שנהנו מסעודתו של אחשורוש, על כן נגזר עליהן להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתייה של איסור, וכשעשו תשובה ועינו את נפשם ניצלו. ולפיכך קבעום למשתה ושמחה ויו"ט לזכור את עיקר הנס. אבל בחנוכה עיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה, וע"כ הייתה הגזירה לבטל מהם העבודה, כפי שמובא בברייתא שגזר עליהם לבטל התמיד, ועוד א"ל מצווה אחת יש בידן אם אתם מבטלים אותה מידם הם אבודים, ואיזה? זה הדלקת המנורה שכתב בה להעלות נר תמיד, כל זמן שמדליקין אותה תמיד הם עומדין וכו', עמדו וטמאו כל השמנים וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' על ידי הכהנים עובדי העבודה בבית המקדש, על כן נעשה הנס גם כן בנרות, תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה, ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב".
מדברי הב"ח נמצינו למדים שיסוד הבעיה של ישראל היה ההתרשלות בעבודה, והיינו – קיום מצוות ללא שמחה ומתוך התרשלות. ישנה בחינה של קיום מצוות מתוך "שינה", עייפות. והתיקון לכך – הוא קיום מצוות מתוך התלהבות והתעוררות וזו היא כוונת הנביא זכריה "ועוררתי בניך ציון".

היוונים גזרו על קרבן התמיד ועל המנורה שכתוב בה "להעלות נר תמיד" (שמות כז', כ'), ללמדנו – שהבעיה הייתה ב"תמיד". כאשר מקיימים מצווה תמידית, יום-יומית, נכנסים לסכנת ההרגל והשגרה. העובדה שהשגרה משפיעה על האדם טבועה בטבעו של האדם.
ישנם שני מושגי שכחה, יש שכחה – שבה האדם שוכח לגמרי את העניין, ויש שכחה הנובעת מהשגרה ועניינה הוא הפחתת ה"עוצמה" של הרגש ביחס לעניין .יסוד עבודת ה' הוא לא להיכנס לשגרה, ולא "לשכוח" את ההתרגשות ואת ההתלהבות הראשונית בקיום המצוות. ומכאן שורש לתרדמת השגרה השלטת באדם, דברים שהורגל בהם, נחשבים בעיניו כדבר ישן נושן, ואינם מעוררים עוד את חושיו, אינם מלהיטים יותר את נימי נפשו, כי קסם הראשוניות והחידוש המרענן, פג מהם ...".

מגמת היוונים הייתה "להשכיחם תורתך". והיינו – להחדיר בישראל את השגרה ואת ההתיישנות. קיום מצוות מתוך שיגרה גורר בסופו של תהליך את עזיבת התורה והמצוות. ולכן הניצחון על יוון מתבטא בהתעוררות המובאת בנביא זכריה הנ"ל "ועוררתי בניך ציון על בניך יוון", ובעצם הניצחון הרוחני הוא ההתעוררות לדבר ה', כנגד קליפת יוון שיסודה הוא הקרירות והשגרה בעבודת ה'.

יסוד זה מביא החידושי הרי"ם בנוסח על הניסים "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך" שלעומת מה שהיוונים רצו להכניס בהם את מידת השכחה זכו עם ישראל לזכירה, והוא כעניין שכתוב (שמות א', יב') "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", ופירש"י בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. כן גם כאן באשר היוונים היו נותנים לב להכניס בהם את מידת השכחה, נתן בהם הקב"ה את מידת הזכירה.

נמצינו למדים, שמגמת היוונים לא רק שלא הצליחה אלא היוונים גרמו במזימתם לתיקון של ישראל ולתוספת חיות והתלהבות בעבודת ה' של ישראל. ולאור זאת יבואר מדוע טמאו היוונים את השמנים שבהיכל, שנראה שהיוונים הרשעים טימאו בכוונה, כפי שכתוב "וטמאו כל השמנים" ,שאם לא כן היה צריך לכתוב נטמאו? אלא שכוונת היוונים הייתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", הם התחכמו בתחילה לטמא הכל.
וע"כ כשעשו תשובה ומסרו נפשם לקיים התורה והמצוות, שאין לך התלהבות ורגש הנפש יותר מזה, והושיעם השי"ת וגברו בית חשמונאים ונצחום, זכו לנס בעניין הטהרה, שלא ידליקו בשמן טמא, להורות להם שיזהרו מעתה בעבודתם שתהיה בטעם וריח, ובחמימות הלב. וזה שתיקנו נר חנוכה שהוא מצווה ע"י האור דווקא, שהוא רומז להתלהבות "תורה אור", וזהו העניין של הלל והודאה שהם חיות והתלהבות .
לאור דברים אלו, מתברר שעיקר העבודה בימי חנוכה היא להעיר את עצמינו לעבודת ה' מתוך התלהבות וחיות דקדושה.