והארץ הייתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", דרשו חז"ל: וחשך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם, שהייתה אומרת להם, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל.
הדגשה זו של חז"ל שזה החשך וזו הגזירה תמוהה היא, שהרי גזירות רבות היו על ישראל מצד היונים, כמו חדש, שבת, מילה, תורה, תבעל להגמון תחילה, ומהו העניין המיוחד בגזירה משונה זו, לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל?
ותמיהה נוספת, שהרי משפט זה הוא פרדוקסאלי, שאילו היו אומרים למחוק את התואר אלוקי ישראל, מובנת הגזירה, אך הלשון "אין לכם חלק באלוקי ישראל" אינו מובן, שמשמע שיש אלוקי ישראל, אך לנו אין חלק בו, ואם אכן אין לנו חלק בו, שוב אינו נקרא אלוקי ישראל?!
ונציין אימרה תמוהה נוספת, שנשוב לביאורה בהמשך הדברים, וזה מה שנמסר בשם האר"י הקדוש, על הביטוי הנזכר בי"ג מידות "ונקה לא ינקה" – זהו שאמרו: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
כשיעקב יורד למצרים אומר לו הקב"ה, "אל תירא מרדה מצרימה, אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה", ואומר הבית הלוי, שכאן הובטחה ליעקב אבינו ההבטחה הגדולה שבכל ההבטחות, שהקב"ה לא יעשה שום נס וגילוי שמו בעולם אלא באמצעותן של ישראל, וכאשר ישראל יורדים לגלות אף הוא יורד עמם, ושמו נסתר וחסר בעולם, וכשירצה להגלות שוב, הוא גואל את ישראל, כי שמו קשור בישראל ואי אפשר לו להתגלות אלא רק באמצעותם.

לביטוי "חלק ה' עמו", ישנם שתי משמעויות:
א) אנו חלקו, וחלקו בלבד, שאין אנו שייכים לשום שר ומושל אחר, ובניגוד לשאר העמים, סילק הקב"ה כל האריסין משדה זו – צאו מתוך שלי, ואין רצוני שתהיו בתוכה, וכך אנו קשורים אליו בחבל "יעקב חבל נחלתו".
ב) חלקו של הקב"ה בתוך עמו, נשמת ישראל היא חלק אלוק ממעל ממש, כפי שכתוב ויפח באפו נשמת חיים, ומאן דנפח מדיליה נפח. וזה שאמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול", שהוא משותף בנו.
ובמגילת איכה, כשמקונן הנביא על הצרות המרובות וטוען מתוך יאוש "ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'", אך מיד מתעודד ואומר "חלקי ה' אמרה נפשי, על כן אוחיל לו", כיוון שחלק ה' עמו, לא יתכן שיעזוב אותנו, שהרי הוא קשור בנו, וכדברי הרמב"ן בפרשת תצוה, שאם אין אנו כאן, אף אתה ה' אינך כאן.
מלחמתם של אומות העולם הוא נגד הייחוד הזה, על השם שנמצא בתוכנו.
"למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו", ועוד פעמים רבות מודגש הדבר במקרא "גבל ועמון ועמלק פלשת עם יושבי צור וכו', כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרותו", וכשישראל נהרגים, נאמר עליהם "כי עליך הורגנו על היום". שני דרכים להתקשר עם רבש"ע, כעבד אל אדונו וכבן אל אביו, העבד משועבד ודרך עבודתו הוא מתקשר אל האדון, לא כן הבן, אין התקשרותו תלויה בעבודה, הבן מחובר עם האב בקשר טבעי, משום שתמצית האב מצויה בבן ואי אפשר להתנתק, וע"כ דרשו חז"ל "בנים אם לה' אלוקיכם", אמר רבי מאיר- בין כך ובין כך קרויים בנים, שאפילו כשהם בנים משחיתים ועובדי עבודה זרה, מכל מקום שם בנים עליהם.

וזאת הייתה הגזירה המיוחדת של היוונים, אמנם נראה לנו שיש לכם אלוקים, הוא הנקרא אלוקי ישראל, אך לא במדרגת בנים מיוחסים, אלא מצד העבדות, שיש לכל עם אלוקים שהעם עובד אותו, אך היחסנות הזאת של התואר הבלעדי בנים, שאתם חלק ה', ששמו בתוככם, שאתם המפתח של הפלטרין, זהו דבר בלתי נסבל, ועל כן גזרו שיכתבו שאין להם חלק באלוקי ישראל. זה שיש אלוקי ישראל ניחא, כשם שכל עם קורא בשם אלוקיו, אך "חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", זה דבר שאין לו מקום בעולם המודרני התרבותי.

ועל העניין שגזרו עליהם לכתוב על קרן השור דווקא, ניתן להסביר שהרי השור הוא העגל, ומזכיר את חטא העגל, וכשם שכשעם ישראל עשו את עגל זהב ואמרו "אלה אלוקיך ישראל", כך רשאים אתם לומר על אלוקיכם, אלה אלוקיך ישראל, אך לא שיש לכם חלק באלוקים זה, ששמו בתוככם ושאתם והוא אחד, וע"כ כתבו זאת על קרן השור כשם שאבותיכם עשו כן.

וע"כ מודגש בתפילה- "ואח"כ באו בניך לדביר ביתך", ואמרו "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", שהרי שוב התגלה השם הגדול והקדוש שבתוכנו, כפי שהזכיר הרמב"ן שחלק ה' עמו היינו, "שתהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים", שהשם הגדול שבתוכנו, הוא זה שמעכב את השמדתנו, שאם לא כן "מה תעשה לשמך הגדול שהוא משותף בנו", וע"כ ההודאה היא "להודות ולהלל לשמך הגדול".
וע"ז אנו שרים "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", שממה שנותר מן הקנקן, היינו שם ה' שבתוכו, מזה נעשה הנס.