"עדיף לתת מאשר לקבל". כולנו יודעים שזה נכון. אם כך, מדוע כל כך קשה לנו לתת? מדוע רובנו ממשיכים להתמקד בקבלה? אנחנו נוטים לאגור לעצמנו; אנחנו פשוט יותר מתוחכמים לגבי זה. התשוקות שלנו מתוחכמות יותר וכך גם התירוצים שלנו. הפכנו מיומנים בהסתרת המניעים האמיתיים שלנו.
"הנתינה היא זו שנותנת טעם לחיים". למרות זאת, אנו מקדישים זמן רב יותר לצבירת חפצים מאשר לתרומת חפצים; אנו מחפשים דרכים "להרוג זמן" במקום להציע אותו בנדיבות לאחרים.
היהדות מזכירה לנו ללא הרף שכשאנו נותנים, אנו אוהבים. אהבה פירושה אכפתיות. ומכאן מגיע החשש של האדם להיות אכפתי ולתת , כי כשאכפת לנו, אנו עלולים להיפגע: אנשים עלולים להיות כפויי טובה או אפילו אכזריים כלפינו. אנו פוחדים שאם ניתן, נפסיד. אנו הופכים את עצמנו לפתוחים ופגיעים כשאנו נותנים, ונראה שאנו נכנסים לסיכון. אם כן כיצד מתגברים על חשש זה? לכך עלינו לדעת שהרי אנו נצמח ללא קשר לתגובת המקבל. אנו נהפוך להיות פתוחים ואוהבים יותר ללא קשר לתגובת האדם שנהנה מנדיבותינו, ואנו אלה שנקצור את פירות האושר והאופי החזק יותר, ללא קשר להתנהגות המקבל.
מובא בגמרא על קיסר רומאי שדרש מרבי עקיבא להסביר מדוע יש עניים כה רבים בעולמו של אלוקים, עולם שאמור להיות מושלם. הייתכן שהאלוקים הכל-יכול אינו מסוגל לדאוג להם? "מובן שאלוקים יכול היה להעלים את העוני, אולם זה לא היה משיג את המטרה", השיב רבי עקיבא. "העניים נמצאים פה למעננו. הם כאן כדי שאנו נוכל לתת".
נתינה היא שריר שדורש תרגול קבוע. נביט על אנשי חסד ובעלי צדקה שנותנים מעצמם ומממונם לאחרים, מדובר באנשים שאצלם שריר הנתינה פעיל ומאומן, שריר שמגיע למצב זה הודות לתרגול קבוע. לעומתם, יש את האנשים שקשה להם לתת לאחר, אותם אנשים שהשרירים שלהם רפויים ומדולדלים כתוצאה מחוסר שימוש, ואשר עבורם גם תרגול קטן גורם להתכווצויות כואבות. קראו לכך קמצנות, בלבול, אנוכיות או קוצר ראייה. בסופו של דבר, האדם שמפיק את התועלת הרבה ביותר מהנתינה אינו המקבל אלא הנותן .
הקב"ה מוביל אותנו בדרך בה אנו רוצים ללכת. אם אנו מעוניינים לתת, עולם של צרכים ייפתח בפנינו. נתינה מעניקה משמעות וממלאה את חיינו באהבה. יום מלא חסד ונדיבות, גורם לאושר וסיפוק רב וממלא אנרגיה.
בתפילה נבקש מבורא עולם, שנהפוך לנותנים. נבקש מהקב"ה כוח וחוכמה לעזור לאחרים. ניפתח להזדמנויות חדשות ונתפלל שנצרכים יפנו אלינו.
כפי שדוד המלך ביקש מהקב"ה – "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" , שמי שזקוק לחסד ולעזרה , שירדפו אחרי ואזכה לעזור להם.
ישנם אנשים שחוששים מלהיחשף לבעיות של אחרים , בטיעון של "די לי עם הבעיות שלי" , "מה לי לסבול בשביל אחרים"? ועל כך אומר החפץ חיים: שהרי מובא בחז"ל שלכל אדם נקצב מנת ייסורים צער וסבל , טרחה וטורד שעליו לעבור בעולם הזה. ומאלו האדם לא יוכל להימלט , אלא עליו לעבור את הצער שנקצב לו. וכשהאדם סובל ומצטער בשביל האחר, אז הוא הרי מפחית מהמינון שנקבע לו, ובזה חוסך שאת הצער הזה לא יעבור על עצמו ועל משפחתו. ולכן התבטא דוד המלך ואמר "ירדפוני כל ימי חיי". ועל זה אמרו חז"ל גדולה צדקה שעושה העני עם העשיר יותר ממה שהעשיר עושה עם העני.
