| גלות קודמת לגאולה |
היחס שבין הגלות והגאולה נתפס אצלנו כמשבר ותיקונו. הגלות היא שבר נורא בתולדות עם ישראל, שמוטב היה אילו לא אירע כלל. "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ובדיעבד, עתה אנו מצפים להחזרת המצב לקדמותו, לאחר שתסתיים סאת הפורענות.
אמנם, מדברי חז"ל משמע שהתהליך הוא הפוך, לא שהגאולה מתקנת את קלקולי הגלות, אלא שהגלות היא המביאה לגאולה, הגלות היא חיונית לקידומה של הגאולה, ושמבלעדי הגלות לא תתכן גאולה. מגמה זו נרמזת כבר בפתיחת דבריה של התורה, וכך דרשו חז"ל (בראשית רבה): ר' חייא רבה אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מקדש בנוי וחרב ובנוי. בראשית ברא אלוקים, הרי הוא בנוי, כדכתיב "לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה". והארץ הייתה תוהו ובהו, הרי זה חרב, כדכתיב "ראיתי הארץ והנה תוהו וגו'". ויאמר אלקים יהי אור, זה בנוי ומשוכלל, שנא'-"קומי אורי כי בא אורך". הרי שכבר בראשית היצירה צפה הקב"ה חורבנו ובנייתו של הבית המשוכלל יותר. ובדומה לזה נאמר לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן, ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן. כמובן, שאפשר היה להבין מאמרי חז"ל אלו, שכוונת הקב"ה הייתה בדברים אלו להרגיע את אברהם. תדע שתהיה גלות, אך גם תדע שתהיה גאולה, ועם ישראל ישוב למצבו הקודם. וכן בעניין המקדש, אף שיחרב סופו שישוב ויבנה.
אך נראה שיש בדברים אלו עומק הנוגע להבנה היסודית של פשר הגלויות בעם ישראל. כבר התעמק המהר"ל בסוגיא זו, בניסיון לפתור את חידת הגלות בעם ישראל, וכתב שאי אפשר לפתור אותה באמרה המקובלת שמפני חטאינו גלינו מארצנו. יש לך לשאול, למה זה ועל מה זה באו על אותם שהם עם ה', ריבוי הצרות המשונות, והרי האומות חוטאים הם, ולא מצאנו שבא עליהם פורענויות כמו שבא על אותם שהם עם ה', ובשביל זה לא יספיק התשובה שהחטא הוא היה הגורם, באשר אין ספק שנמצא החטא גם כן בשאר האומות יותר ויותר, ולא בא עליהם הפורענות כל כך".
מובא בגמרא (מכות כד:). שוב פעם אחת היו עולים (התנאים עם רבי עקיבא) לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" , ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה. אמר להם לכן אני מצחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" , וכי מה עניין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון היה וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער" . בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" . עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.
דברי התנאים הללו צריכים ביאור, ר"ע אומר - "הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה"?! וכי ספק היה לר"ע וחבריו שנאמן הוא ה' אלוקינו ונאמנים דבריו, ולא יחזור בו מהבטחתו? ועוד, במה שכנע ר"ע את חבריו, ומה חידש להם, וכי הם לא ידעו את הכתוב בזכריה שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ושבסופו של דבר תבוא הגאולה? גם תשובתם לר"ע טעונה בירור, "עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו", ב' פעמים. ולא בכדי הוא, שהרי חז"ל נתנו לנוסח זה משנה חשיבות, כשהדגישו ואמרו "בלשון הזה אמרו לו".
ולהבין סוגיא זו נקדים ונלמד סוגיא אחרת -על הכתוב -"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". אומרים חז"ל בגמרא (בפסחים נ.) אטו האידנא לאו אחד הוא, אמר רבי אחא בר חנינא לא כהעולם הזה העולם הבא, העוה"ז על בשורות טובות אומר "ברוך הטוב והמיטיב", ועל בשורות רעות אומר "ברוך דיין האמת", לעוה"ב כולו הטוב והמיטיב.
ויש להבין כוונת הגמרא שלעתיד לבא יברכו על הרעה הטוב והמיטיב, האם תהיה רעה לעתיד לבא, והרי הכל יהיה טוב?! וכן כתב רש"י שם: שאין שם בשורה רעה. אלא כוונת חז"ל שהמבט שלנו ישתנה, ועל אותה בשורה רעה שברכנו בעוה"ז דיין האמת, נברך לעתיד לבא הטוב והמיטיב, משום שיתברר שמה שסברנו שהוא רע, לא היה אלא למראית עין וחוסר הבנה שלנו, וע"כ נברך למפרע הטוב והמיטיב, משום שנבין שגם הרע מביא לטוב. "והגם כי אין אנו מבינים איך יהיה מתהפך מה שעבר, לפי שאנחנו בתוך הטבע והזמן, אבל לעתיד נראה ונבין זה ההיפוך לטובה.
שני יסודות לימדונו חז"ל במאמר זה:
א. שכל המתרחש בעולם איננו מקרי, אלא הכל במשפט ובהשגחה אלוקית, וכדברי הרמב"ם בריש הל' תענית "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור וכו', אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, ה"ז דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי", כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי. וע"כ מברכים על הרעה "דיין האמת", שמשמעותה של ברכה זו, שאנו מאמינים שיש דין ויש דיין, והכל דין אמת, אף שאיננו מבינים תכליתה של כל הנהגה.
ב. אף זו נתחדש מהגמרא בפסחים, שלא זו בלבד שהכל דין אמת, אלא שלעתיד לבא יוברר למפרע שהכל לטובה. אמנם כיום אין אדם רשאי לברך על הרעה "הטוב והמיטיב", משום שעדיין איננו מכירים את הטוב שברע, אך עלינו להאמין שלבסוף נתעלה להכרה הברורה שגם הדין והמשפט הוא חסד.
הרב מפוניבז' היה אומר בשם החפץ חיים זצ"ל: אסור לומר "רע", "מר" מותר לומר. היינו, שהכרתנו בדין ובמשפט שהוא כתרופה מרה, אך לא רע.
מכאן השקפה שונה וחדשה על היחס שבין גלות לגאולה, התפיסה המקובלת היא שמפני חטאינו גלינו מארצנו. אין גלות ללא חטא, ומשחטאנו וגלינו, אנו מצפים לגאולה שתבוא ותתקן את המעוות, ונחזור למצבנו שלפני החטא. לפי תפיסה זו אין הגאולה אלא אירוע שבדיעבד, שכן אילולי החטא לא היה צורך בגאולה. מעתה יש לנו תפיסה מחודשת. הגאולה אינה חזרה לראשוניות, אלא מציאות חדשה, מעולה ומרוממות יותר ממה שהיה לפנים, אלא שכדי להביא את המציאות למצב מרומם זה, יש צורך בגלות, שכן כל הויה חדשה צריך שתקדם לה העדר, ע"כ אי אפשר לומר שהגאולה באה לתקן את קלקולי הגלות, אלא להיפך, הגלות באה כדי להכשיר את הגאולה. וכשם שהגלות היא צורך הגאולה, כך חרבן הבית הוא צורך הבניין. אי אפשר לבנות בית חדש לפני שהורסים את הישן, ורק על הריסותיו של הישן אפשר לבנות בית חדש, גדול ומפואר יותר, יסודותיו של הבית הקטן והישן לא יוכלו לשמש את החדש הגדול.
היצא מזה שאי אפשר היה להתחיל הבית השלישי המפואר, כי מעלין בקדש, והוא חייב לבא בהדרגה, וע"כ התחיל בבית הראשון, אלא שבהמשך הזמן הוא חרב, כדי לבנות על חורבותיו בית מפואר יותר.
מעתה יובן המדרש שפתחנו בו "מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מקדש בנוי וחרב ובנוי וכו' ויאמר אלוקים יהי אור – זה בנוי ומשוכלל, שנא' קומי אורי כי בא אורך".אין כאן רק צפיית העתיד, אלא הצהרת כוונות. כשם ש"יהי אור" בא רק לאחר התוהו ובוהו, כך ביהמ"ק המשוכלל לא יבא אלא לאחר שהיה בית ישן שחרב ועל גביו יבנה הבית המשוכלל. וכך נאמר לאברהם במדרש הנ"ל, ידוע שאני מפזרן – תדע שאני מכנסן. ידוע שאני משעבדן – תדע שאני גואלן. אף בזה גילה הקב"ה לאברהם סדר ההנהגה האלוקית, שכדי לגאלן, יש צורך לפני כן להגלותן, כדי שתהיה אח"כ הויה חדשה.
ובזה נבא לבאר המעשה שבסוף מס' מכות. השאלות שנשאלו היו: איך פקפק ר"ע בנבואת הנחמה של זכריה שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, שנראה שאלמלא נתקיימה נבואת החורבן של אוריה, לא היה מאמין שנבואת הנחמה של זכריה תקיים. מה חידש לחבריו, וכי הם לא ידעו שיש נבואות נחמה בנביאים.מה פשר תגובתם הכפולה "עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו". מעתה הדברים מובנים. גם חבריו של ר"ע הכירו את נבואת זכריה, אלא שהיה קשה בעיניהם, מדוע הגאולה צריכה לבא אחרי חרבן נורא כ"כ ששועלים יוצאים מבית קדש הקדשים. ועל כך באה תשובתו של ר"ע, שאי אפשר להוויה חדשה בלא ההעדר, ואי אפשר לבנין חדש מפואר וגדול יותר, בלא חרבן הבית הישן. וע"כ כל זמן שלא נתקיימה נבואת אוריה "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער" , אי אפשר שתתקיים נבואת הנחמה והגאולה של זכריה. כשראה ר"ע את השועל יוצא מקדש הקדשים, הבין שהתקיימה נבואת אוריה. ובאמת נבואת אוריה איננה רק נבואת חרבן, אלא היא עצמה נבואת בניין.
|
|
| |
|
|
|
|
|
