אשה פמיניסטית ששבה לחיק היהדות מעידה -  "הבנתי עד כמה, בעצם, דומות דרכי החיים שבחרתי" - לפמיניזם וליהדות יש מטרה משותפת: שמירה על כבודן של נשים. דרכי הביטוי של שאיפה זו ודרכי המאבק להשגתה, הופכות את שתי האידיאולוגיות ליריבות לעתים. אך המטרה עצמה אינה שנויה במחלוקת.
כסטודנטית שמאלנית, צרם לי ההיבט החומרני ביותר של החברה המערבית. מחיתי כנגד הצריכה החומרנית המוגזמת שהם מעודדים. ומה שיותר חשוב, התנגדתי בחריפות לדימוי הנשיות הסטריאוטיפי שהם מייצגים. ייצוג האשה "המוצלחת" בחברה המערבית, לא דמה כלל לנשים האמיתיות שהערצתי, שיופיין אולי לא היה מושלם, אך בעיני הן היו נשים שלמות. חיי הפנאי, שסבבו סביב ציר מרכזי אחד – "שופינג", נראו חלולים ותפלים בהשוואה לסוגיות האמיתיות מולן ניצבת האשה.
תמיד חשבתי לעצמי -האם זו הדוגמה שאנחנו רוצים שהבנות שלנו יחקו? דימוי של אישה שאושרה תלוי לגמרי בחפצים חומריים, ללא כל מצפון חברתי או שאיפות אישיות?
במובן זה, מתגלמות הרעות החולות של התרבות המערבית, הלא-רוחנית: תעשיית הפרסום ותעשיית האופנה. אף לא אחת מהן פועלת למען נשים, והרווח הכלכלי הוא שעומד בראש מעייניהן. גוף האישה מצוי בכל מקום, מקשט מכוניות, מחשבים, מדיחי כלים, כל דבר, כל עוד הוא מוכר. ראוותנות, תאוותנות והפיכת נשים לחפצי נוי הם שמות המשחק כאן.
למעשה, אחד הדברים שמשכו אותי ליהדות היה השוני הגמור בקוד הלבוש. עברתי כבר את "תהליך הכיעור" שנדרש מכל פמיניסטית רצינית באותם ימים רחוקים, בחוגים בהם הסתובבתי: לבישת בגדים פשוטים, בלי איפור ותכשיטים. כל צורה של התגנדרות נתפסה כמשפילה, שכן מטרתה היחידה הייתה למשוך גברים. רציתי שיתייחסו אליי ברצינות, כשוות ערך ושלא ישפטו אותי על סמך המראה החיצוני שלי. השגתי את מטרתי.
אבל משהו חסַר לי. צורת הלבוש הפמיניסטית הנוקשה שלי לא אפשרה ביטוי עצמי, צבעוניות, יצירתיות. מרדתי נגדה מדי פעם, כשענדתי עגילים ארוכים, אבל הרגשתי שצורת לבוש זו גורמת לי לאבד את החיות והמרץ שלי.
רצה הגורל ובדיוק בנקודה זו, בה חשתי שהציות לצו התנועה מדכא אותי, פגשתי אישה שגרמה לטלטלה רצינית בהשקפת עולמי בכל הנוגע לדת, נשים, ופמיניזם.
אסתי  ענתה לשאלותיי והתקפותיי בביטחון ובשלווה שערערו את הביטחון שלי. היא דיברה באותה שפה פמיניסטית כשלי והייתה מסוגלת להראות לי, שמקורן של רבות מהסוגיות הפמיניסטיות המעסיקות אותי מצוי ביהדות. כך למשל, שאלתי אותה פעם אחת, איך היא יכולה להתלבש בבגדים חונקים כל כך. זה היה שיא הקיץ והיא לבשה חצאית שהגיעה אל מתחת לברכיה וחולצה מכופתרת היטב, ששרווליה כיסו את המרפקים. לי היה ברור לגמרי, שדבקותה בקוד לבוש נוקשה זה מוכיח את היותה כפופה לרבנים. חשבתי שהם היו אלה שקבעו כללים מחמירים אלה. באותה עת סברתי שההלכה היהודית נכתבה "בידי גברים עבור גברים" והיה לי ברור שחוקי הצניעות אינם דבר שאישה יכולה לבחור בו.
תשובתה זעזעה אותי לחלוטין. "אני לא מוכנה להפוך לחפץ. אני בוחרת להיחשף רק בפני מי שמתאים לי, כשזה מתאים לי". השימוש שעשתה בהיגיון פמיניסטי שכנע אותי, שאולי היהדות אינה מדכאת כל כך, ככלות הכול.
באמצעות קבלת חוקי הצניעות אנו מכירים בכך, שרוחניות היא ביסודה עניין פרטי ואישי. חוקי הצניעות מחדדים את הגדרתנו העצמית. כשאנו מציגים את עצמנו בצורה פחות מוחצנת, אנו מודעים יותר לעומק שלנו ולפנימיותינו וסביר להניח שנתייחס לסובבים אותנו בצורה עמוקה יותר ושטחית פחות. כיון שהפמיניזם שלי נבע מחיפוש האמת ומהיותי אדם רוחני, ההסבר שנתנה לי אסתי הדהד בתוכי עמוקות.
מה שהיה עוד יותר מדהים בעיני, הייתה העובדה שאסתי לא חשה כל צורך לדכא את נשיותה. היא התלבשה בטוב טעם וידעה להתאים צבעים היטב. היא ידעה שהיא יותר מגוף, אך היא גם טיפחה והוקירה את נתוניה הטבעיים. היא הראתה לי איך אישה יכולה למשוך את הלב, בלי למשוך את העין. להיות יפה, אבל לא מנקרת עיניים.
ויתרה מזאת - הסתבר לי שצניעות היא דרך חיים: צורת הלבוש של אדם היא הדבר הבולט ביותר לעין. היא משקפת את התנהגותנו, את צורת הדיבור שלנו ואפילו את מחשבותינו. ביהדות, הצניעות היא מקור כוח וערך עצמי, כלי לצמיחה רוחנית. צניעות משמעה מודעות תמידית לנוכחותו של אלוקים. זוהי הסיבה שיש לשמור עליה, גם כשאנו לבד עם עצמנו. כשאנו מודעים תמיד לקיומו של בורא עולם, כל היבט של חיינו מתמלא בערך נוסף, מעבר להתגלמותו החיצונית.
אחת ממילות המפתח במילון הפמיניסטי היא "תחושת ערך עצמי". בעיני, היה זה דבר הכרחי להתפתחותה של כל אישה ולשלמותה העצמית. כשלמדתי לראשונה על צניעות, חשבתי בטעות שמדובר בדיכוי עצמי. כשהתעמקתי בדבר, הבנתי שההפך הוא הנכון, צניעות תורמת רבות לתחושת ערך עצמי.
באופן פרדוכסלי אם כך, מאפשרת פעולת ההתלבשות לחשוף את הרוחני. הלבוש מזכיר לנו שהגוף אינו אלא כלי לנשמה ושהדחפים הגופניים ותענוגות הגוף אינם מטרה כשלעצמם. במובן מסוים, מגנים עלינו הבגדים.
כשאנו שומרות על צניעות, אנו מצהירות בפני עצמנו ובפני העולם, שהערכתנו העצמית אינה תלויה באישור חיצוני, אלא בעשיית הדבר הנכון. צניעות משחררת את השומרים עליה משטחיות ובמובן זה, גם יוצרת תחושת ערך עצמי חזקה יותר. צניעות מאפשרת לי להמריא מעלה-מעלה, גבוה יותר.