היחסים שבין ישראל לעמים די מסובכים. מחשבות רבות הושקעו בניסיון להבין את הסיבה לסיבוך הקיים, ספרים רבים נכתבו על היחס המוזר הזה שבין ישראל לעמים. אך אחרי כל המאמץ המחשבתי יש עדיין תחושה שלא נמצא ההסבר היסודי האמיתי. מאז היות ישראל לעם נמשך המצב הזה - שנאה כבושה בלב העמים כלפי ישראל ללא הסבר וללא הצדקה, שנאה עמוקה, קבועה וקיימת בכל המצבים. גם בעת הצלחות גם בזמן כישלונות, תמיד. כאן שונאים את היהודים מפני שהם קפיטליסטים ושם שונאים את היהודים מפני שהם סוציאליסטים. כאן שונאים אותם מפני שהם ימניים וכאן מפני שהם שמאלנים. כאן משום שהם זריזים ומוכשרים יתר על המידה, ושם מפני שהם מהווים מעמסה מבלי להביא תועלת. כאן מפני שהם מתקדמים מדי ושם מפני שהם מפגרים ומיושנים.

המציאות מראה כי אין אף סיבה אחת נכונה, השנאה הזו חסרת כל סיבה. הוא מה שאמר רבי שמעון בר-יוחאי: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי במדבר סט). סגנון דבריו של רבי שמעון בר-יוחאי תמוה לכאורה, כי מה שייך לומר שהלכה' היא, היה לו לומר 'ידוע' שעשו שונא ליעקב. מה פשר הביטוי "הלכה"? על זה אמר הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, שבא רבי שמעון בר-יוחאי לומר לך: אל תחפש טעם לדבר, זו הלכה פסוקה ללא טעם. רבי שמעון בר-יוחאי אמנם תמיד "דורש טעמא דקרא", מחפש טעם לכל מצווה, וכאן הוא בא לומר, שאל נא תחפש טעמים והסברים, שכן אין כאן טעם. זו מציאות עמוקה ללא טעם.

לא לכל הגויים נוח להודות בשנאה בלתי-מוסברת זו. הם מנסים להסתיר אותה, לחפות עליה, להתעלם מקיומה, להכחיש אותה. אבל היא קיימת. יש שמנסים להילחם בה ולעקור אותה, הם לא מוכנים לתת לה להתפרץ, הם מנסים לכבוש אותה. אך לא תמיד הדבר עולה בידם, ומפעם לפעם הטבע מתפרץ בסערה מרושעת של אנטישמיות איומה.

ישנם אמנם גויים המודעים בתוך תוכם לתוכן הערכי של עם ישראל, ועל כן היחסים בינם לבנינו הינם מורכבים. מאז עלה עם ישראל על במת ההיסטוריה ועד היום הזה, במשך כל הדורות, המורכבות קיימת. מחד, הערכה והערצה, ומאידך, בוז ומשטמה. מחד, רחמים, ומאידך שצף קצף של שנאה. העמים יודעים שעם ישראל הוא עם מיוחד, עם גדול, והם רוחשים לו הערכה גדולה. ואולם, מעלתם המיוחדת, הבולטת ומזדקרת של ישראל, היא בעצמה מעוררת בהם ניכור והתנגדות. הם מרגישים את עצמם מאוימים על-ידי ישראל. הם לא מרגישים מאוימים מבחינה ביטחונית או כלכלית, אלא מבחינה רוחנית. אמנם, היהודים בולטים בהצלחתם גם בתחומים מעשיים רבים, אבל לא זהו הגורם העיקרי ליחס העוין והמתנכר. בשאר התחומים, יש הצלחות גם לגויים, ולא רק ליהודים. יש חכמה בגויים, יש עושר, ויש גבורה.

ואכן, לא בדברים אלו ניכר השוני בין ישראל לעמים. הדבר המייחד את ישראל משאר העמים יחוד גמור, זו התורה, האמונה. האמונה בה' אלוקי עולם, בוראו ומנהיגו, בה' אחד, היא המייחדת את ישראל. התורה, היא המבדילה הבדל מהותי ומוחלט בין ישראל לעמים. והבדל זה, הוא הגורם לכל היחס המורכב והמסובך בין עם ישראל לבין אומות-העולם. וכבר אמרו חכמינו ז"ל (שמות-רבה ב, ד): למה נקרא שמו הר סיני? שמשם ירדה שנאה לאומות העולם. לאמור, מאז ניתנה תורה לישראל, נוצר פער תהומי בין ישראל לעמים. זהו מקור המתח. זו סיבת ההערצה והעוינות כאחד. הלכה זו מלמדת אותנו שאין טעם לנסות לשנות את הטבע הזה אלא יש ללמוד לחיות איתו, אין טעם לברוח מהמציאות, כי אי-אפשר לברוח ממנה, - ולא רק מפני שאי-אפשר, אלא מפני שיש למציאות הזאת תפקיד. כי אכן הגורל הזה הוא אינו גורל עיור. יש ייעוד לגורל הזה. אפשר וצריך ליצוק תוכן למציאות העובדתית הזאת ולתת משמעות לייחודיות הזו. צריך לתת משמעות עליונה ומרוממת לעם אשר לבדד ישכון, לעם האחד המיוחד, עם ד', עם התורה, העם האלוקי העולם כולו מחפש את אלוקים אמת, את אלוקי ישראל, אבל מאידך, הוא לא מסוגל להשיג את הגובה הגדול של אמונת ישראל, המרוממת מכל הגשמה. עמים רבים קיבלו את אמונת ישראל בה', האמונה בקל אחד, אבל לא בשלמות, לא בטהרה.
ועלינו להפוך את המציאות המסובכת והמורכבת הזו למציאות בונה ומקדמת. עד אשר יתברר לכל ערכם של ישראל ואז גם יובן למפרע גורלם המיוחד - "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באָרחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג).