משה קורא לשמים ולארץ להיות העדים הנחוצים לאימות קיומה של הברית הנצחית בין הקב"ה וישראל. הגם שיש מידה מסוימת של היגיון בשימוש בשמים ובארץ כעדים לברית הנצחית, שהרי הם נצחיים ביחס לחיי האדם, הם בכל זאת עדים אילמים.
כיצד הם מעידים על הברית ועל היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל? מה אנחנו למדים מהפנייה הזאת של משה לשמים ולארץ? אכן התורה באה להדגיש כאן את הקיום הבלתי-טבעי של העם היהודי בכל הדורות. כפי שיש בטבע סדר הנראה לעין, כך גם בהיסטוריה האנושית ובהתפתחותה יש סדר. אפילו האימפריות החזקות והגדולות ביותר ומעצמות-העל בסופו של דבר נחלשות ונעלמות מעל הבמה האנושית. השמים עם הגלקסיות והכוכבים, פועלים בדייקנות בלתי משתנה שמשפיעה על חיי בני האדם כאן, על כוכב הלכת הקטן שלנו. כדור הארץ סובב על צירו בדייקנות שמגינה עליו מהאש של השמש ומהכפור של החלל. הרמב"ם אומר שחוקי הטבע נצחיים ובלתי משתנים, שהדברים שאנחנו מכנים "נסים", החריגות שמתרחשות בטבע, כבר בנויים לתוך הטבע עצמו ואין לראות בהם סטייה מחוקי הטבע עצמם. בשמים ובארץ שולטים חוקים שאינם משתנים לעולם, וחוק קשיח כזה חל גם על ההיסטוריה האנושית ועל האירועים המתרחשים בה.
לרעיון הזה שאין בטבע ובאנושות משהו חריג יש יוצא מן הכלל גדול אחד: הסיפור של העם היהודי בכל אלפי שנות קיומו. הפלא של קיום העם היהודי וכושר ההתאוששות של היהודים גם לנוכח תנאים בלתי אפשריים ואויבים אכזריים, למרות חולשות ומחלוקות פנימיות, חרף אויבים שמכריזים על כוונתם להשמיד את העם היהודי ואת מדינתו, הם הם ההוכחה הגדולה ביותר לקיומה של ברית נצחית בין הקב"ה לעם היהודי.
בפולמוס של הרמב"ן עם הכנסייה והיהודים המומרים בברצלונה, הוא טען שההוכחה הגדולה ביותר לייחודו של העם היהודי היא העובדה שהצליח לשרוד כנגד כל הסיכויים.
הקביעות של השמים והארץ וכל חוקי הטבע היא הניגוד לקיום המתמיה והבלתי טבעי של היהודים וליצירתיות של העם היהודי בתולדות העולם. היהודים הם עם יחיד במינו בעולם וקיומו החריג מבוסס אך ורק על הברית שכרת אתנו הקב"ה. במובן זה השמים והארץ הם העדים הטבעיים הנכונים לקיומו העל-טבעי של עם ישראל ולניצחונו בכל הדורות. הן העדים של משה והן הברית עומדים איתנים עד היום.
