יותר משלשת אלפים שנה מקיים עם ישראל את מצות ברית המילה, שהיא אחת ממצוות היסוד שביהדות. אברהם אבינו, כשהיה בן תשעים הצטווה במצווה זו : "ויאמר אלוקים אל אברהם... זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר: ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם: ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם..." (בראשית יז,ט-יב).

קיום מצות המילה בעם ישראל, נובע רק מציווי הבורא. הטעמים שבגללם נצטווינו לקיים את מצות ברית מילה נמצאים בחלקי התורה העמוקים יותר . אך כאן נברר ונבדוק האם ישנו גם הסבר רפואי לקיום מצות המילה דווקא ביום השמיני.

ישנה בעיה רפואית הקיימת בתינוק הנימול והיא - מנגנון הקרישה והדימום ביילוד. ברית מילה היא פעולה כירורגית הזקוקה למנגנון קרישה ומניעת דימום במצב תקין לשם ביצועה המוצלח. פגיעה בכלי הדם מעוררת תחילה את המערכת המכווצת את כלי הדם הפגוע וסותמת את הפרצה בו באופן זמני. מערכת זו, האחראית למניעת דימום, תלויה בעיקרה בפעילותן הנורמלית של טסיות הדם, הנוצרים במוח העצם, יחד עם כדוריות הדם האדומות והלבנות.
כדי להשלים את פעילותן של הטסיות וליצור קריש יציב ובלתי חדיר, יש צורך במנגנון קרישה תקין.
והנה תינוק נולד עם מנגנון קרישה תקין, על-ידי פקטורים של קרישה המועברים אליו דרך השליה. עובדה זו מסבירה את מיעוט התופעות של שטפי דם אצל התינוק בזמן הלידה ומיד לאחריה. ברם, תמיכה זו נעלמת תוך יומיים שלושה , ומגיל שלושה עד חמישה ימים כל תינוק - אף אם הוא בריא ובשל, סובל ממצב של חוסר גורמי הקרישה.
פקטורים אלה, כאמור לעיל, נוצרים בכבד, אך בימים הראשונים אחרי הלידה אין הכבד בשל עדיין לפעילות זו, וברור שאינו יכול לעמוד במעמסת יתר של התערבות כירורגית. ולכן ברית-מילה בגיל שלושה עד שישה ימים יכול לגרום למותו של התינוק עקב דמם מסיבי, ללא יכולתו של התינוק להתגבר על הדמם הזה.
לתינוק שאך נולד יש "רגישות מיוחדת מאד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר הולדתו... שטפי דם בזמן הזה אף כי אינם רציניים על-פי רוב, הרי לפעמים הם חזקים למדי ועלולים לגרום נזק רציני לאיברים הפנימיים, בעיקר למוח, ואף לגרום מוות בגלל הלם ואבדן דם". נוכחנו לדעת שמנגנון הקרישה ומניעת הדמם אינו תקין בחמשה-ששה ימים הראשונים של התינוק.
והנה, קיימים שני גורמי קרישה, "ויטמין K" ו"פרותרומבין". בלעדיהם לא שייך שמנגנון הקרישה יהיה תקין, והמעניין שרק ביום השמיני, אותם גורמי קרישה מגיעים לריכוז הדרוש בדמו של העובר!
יתר על כן, בתקופה זו של חייו יכול התינוק לדמם באופן עצמי על פני העור, דרך מערכת העיכול ואפילו במוחו, עקב חוסר פקטורים אחדים התלויים בנוכחות ויטמין K, שהכבד הבלתי בשל לא מסוגל לייצרו בכמות מספקת. דבר זה אופייני יותר לתינוקות בעייתיים (פגים, חולים, ועוד). מקובל כיום לתת זריקת ויטמין K באופן מניעתי מיד לאחר הלידה, ובכך מונעים אנו את הדמם הזה.
באופן פיזיולוגי, עד גיל 8 ימים הכבד מתחיל להתאושש. הוא הולך ומתבגר ותפקודיו משתפרים. בגיל שמונה ימים קיימת כבר רמה מספקת של גורמי הקרישה ומניעת הדמם, כך שהתינוק יכול לעמוד בהצלחה בביצוע הברית"
ובכן, ויטמין K, יסוד החשוב לקרישת הדם, קיים ברמה מספקת בדמו של העובר רק בגיל שמונה ימים...!

נתבונן ביסוד השני הנחוץ גם הוא לקרישת דם תקינה, 'הפרותרומבין':
לפנינו דיאגראמה המבוססת על הפרטים הנידונים ב"הולט פדיאטריקס" על כמות הפרותרומבין בשמונת הימים הראשונים: הדיאגראמה מלמדת שכמות 'הפרותרומבין' ביום השלישי של התינוק היא רק 30% מן הכמות הנורמלית. וביום השמיני מגיע כמות 'הפרותרומבין' לרמה שהיא אפילו טובה יותר מהרמה הנורמלית - 110%, אחר כן יורד ומתייצב ל100%-. כלומר לתינוק ביום השמיני לחייו, יש כמות 'פרותרומבין' יותר מאשר בכל יום אחר בימי חייו, וכאמור ויטמין K נוצר בריכוז מספיק בדמו של העובר רק ביום השמיני, ואם כן, היום המתאים ביותר מבחינה-רפואית לביצוע המילה הוא היום השמיני.
התורה חייבה כל יהודי לעשות במשך חייו, "ניתוח" אחד בלבד הדורש קרישת דם טובה, וייעדה לכך יום שכעת רק מתגלה למדע שהוא המתאים ביותר בחיי האדם לביצוע הניתוח - ביום שמיני, ואשר בו יצר הבורא יתברך את המצב הטוב ביותר לצורך החלמה.

מסקנה: לא יתכן לטעון שלחכמי ישראל הייתה אינטליגנציה שהיום איננו מכירים, וטכנולוגיה שלא ידועה היום, כלומר שהייתה ונעלמה. הרי לעם היהודי יש רציפות היסטורית שאין דומה לה בשום אומה אחרת, אם הייתה דרך אנושית מסוימת לדעת ידיעות אלו הייתכן שלא הייתה מועברת במשך הדורות?