אנשים רבים מאמינים שהאומללות כבר תמצא אותם בכל הזדמנות. ותנאי החיים ישפרו בהחלט את סיכוייהם להשיג מסכנות, אומללות וייאוש. וזאת על אף ששלווה ואושר הם מצבים טבעיים לכולנו. אשר על כן ננקה את ראשנו מחשיבה מבולבלת ושלילית, ואז תחושת שלווה וסיפוק עמוק תופיע בדרך כלל. אז האם אין זה מגלה לנו תקווה?
אם כן מה הם הגורמים העיקריים לתחושת הייאוש והמסכנות האופפים את האדם , ולא מניחים מרגוע לנפשו?
אחת, היא ההרגשה - שמגיע לנו. זכותנו מלידה לכאורה לצפות לתשומת לב, נאמנות, הערכה והכנעה מכל הסובבים, באופן קבוע. ופשרנות, שיתוף פעולה, סבלנות ואחריות, הם דברים שקשורים רק לאחרים. באופן כללי, תחושתנו שתמיד חייבים לנו, וששמו אותנו על הכוכב הזה רק כדי לקבל. וממילא כשאנו חשים שלא קיבלנו מספיק וכראוי, האכזבה אכן מולידה ייאוש.
הגורם השני – היא התחושה שכולם נגדנו, ובמכוון! שאם רק נתבונן סביב, נוכל תמיד לגלות כוונות זדון אצל הזולת. הדבר נכון במיוחד בקשר לבני המשפחה. שבכל פעולה אנו רואים בה הוכחה שאיננו חשובים בעיניהם, ואף נימת זלזול.
הדבר השלישי הוא – ההתמקדות בבעיות: בכך מוצאים בהם הגיון, והוכחה לקיומן. ומתחזקת בנו הגישה שאיננו יכולים לעשות שום דבר עד שכל הבעיות הקודמות ייפתרו.
ובנוסף לכך אנו דואגים לנפח כל דבר. וזאת באיבוד פרופורציות. עד כדי מחשבות האדם על עצמו כ"חסר תקנה" או "כישלון חרוץ". ובאותו עניין, כשנזכרים בשגיאות העבר, לא מסתפקים בחרטה עמוקה, אלא רגשות אשמה משתקים נמצאים כבהישג יד. שמביאים בסופו של דבר לאמונה שהחשיבה השלילית שלנו משקפת בדיוק רב את המציאות.
ומעל הכל - הציפייה לגרוע מכל , שדברים איומים ונוראים עלולים לקרות בכל רגע. יש המתמקדים בתשומת לב יתרה לשינויים בתחושות הגוף, גם הקטנים ביותר. אחר כך,מניחים לדמיון להשתולל וחושבים על מחלות שקשה לגלות אותן, שבוודאי נמצאים בסיכון גבוה ללקות באחת מהן. ומשם זה מתרחב לשאר תחומים - מיתון כלכלי, מגפות, מלחמות ועוד. פשוט משתמשים בדמיון כדי לעבד תחושה ריאליסטית של גורל אכזר קרב ובא. ועם כל התפריט הנ"ל – כיצד אם כן ישמח האדם ויהא באושר וסיפוק?

על האדם להאמין שגם אם עכשיו רע ואפילו רע מאוד, זה מצב חולף . אנחנו עוד צעירים. יש לפנינו חיים ארוכים, מלאי הזדמנויות ואפשרויות. הרע כמעט תמיד הוא מצב חולף. חייבים לזכור תמיד, שגם אם מנקודת המבט הנוכחית שלנו נראה שזה לא הולך להשתנות ואפילו להיות גרוע יותר, הניסיון והמציאות מוכיחים שכמעט תמיד ההפך הוא הנכון, ובהמשך יש שיפור ושינוי.
אל לנו לתת לרע להסתיר מעינינו את כל הטוב שיש לנו - בעצם החיים, בבריאות, בכישרונות והיכולות שזכינו להם, בחברים והמשפחה שסובבת אותנו, ובעוד אלף ואחד דברים. יש מין נטייה לאדם כשקורה לו משהו רע, לצמצם את המבט ולמקד אותו ברע, ולשכוח את כל הטוב. אנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את המבט השלם והמאוזן יותר.
אחד הדברים הראשונים שנאמרים מיד לאחר בריאת האדם הוא, "לא טוב היות האדם לבדו". לא טוב, ממש לא. ואם נבראו סביבנו כל כך הרבה אנשים, בני משפחה וחברים, סימן שחשוב לנו להיות לצידם ושנהיה קשורים אליהם. זה נכון תמיד, ובמיוחד ברגעים קשים."דאגה בלב איש ישיחנה". אמר החכם באדם. דבר ראשון לדבר עם מישהו. לא לסחוב את המשא הכבד לבד. זאת לא בושה לשתף ולהתייעץ. בושה להתבייש, להתנתק ולהרשות לעצמך לשקוע ולסבול, בגלל שאתה נשאר לבד. הרבה פעמים מישהו מבחוץ יכול לראות דברים שאנחנו, מתוך כל התסבוכת והחוסר-אובייקטיביות שלנו, לא מצליחים לראות, והעצות שלו עשויות להאיר לנו את הדרך באור חדש.
רבי אהרון מקרלין זצ"ל היה אומר שהשמחה אינה מצווה, אך היא יכולה להביא את האדם לכל המצוות, ולעומתה העצבות היא לא עבירה, אבל היא יותר גרועה מכל העבירות. לכן כלל גדול הוא לא לשקוע בעצבות וליפול בדיכאון. להתאמץ, אפילו בכוח, לעשות דברים שיכולים לשמח. כל האמצעים (כמעט) כשרים בשביל זה - לנגן, לצאת לטיול, לדפדף באלבום תמונות מגיל שנתיים, להשתובב, ללכת לחברים, לרקוד, לאכול משהו טוב ולשמוע מוסיקה.
זה נראה לכם מלאכותי? נניח שכן. אז מה רע? וכי להיות מאוכזב זה יותר טוב?! " אחרי המעשים נמשכים הלבבות" - למעשים חיצוניים יש כוח אדיר להשפיע על ההרגשה הפנימית שלנו. זהו כלי מצוין. למה לא להשתמש בו?
וכן צריך להאמין שבאמת השמחה הרבה יותר מתאימה ושייכת אלינו מאשר העצבות. בדרך הזו אנחנו פשוט חוזרים לעצמנו, ומשתחררים מהרגשות שהם "לא אנחנו" באמת.
ומעל הכל, תמיד יש לפנות אל ה', לדבר אליו, לבכות, להשתפך, להתרפק, להשתחרר ולבקש עזרה.
הקושי הגדול להתמודד עם הקשיים והרע, תלוי מאוד בהרגשה שזה מין גורל עיוור ואכזר שמתעמר בנו באופן סתמי וחסר התחשבות. אך כיהודים מאמינים, אנחנו יודעים שלא כך הוא. שום דבר בעולם הזה לא קורה במקרה. העולם מתנהל באופן מסודר ומדויק על קוצו של יוד. יום אחד, כשנגיע לעולם האמת, נבין בדיוק למה הכול קרה כך ולא אחרת. ומה עד אז? אמונה ו...סבלנות.
כהמשך לנקודה הקודמת - לא רק שאין שום דבר מקרי אלא שהכול מכוון בצורה הטובה ביותר לטובתי ולטובת נשמתי. כל הדברים לא באו לנו מאיזה אויב ושונא, אלא מאת אבינו שבשמים שאוהב אותנו כמו אב האוהב את בנו יחידו. אז למה לנו זה נראה רע ולא טוב? אולי בגלל שאנחנו בני אנוש ולא אלוקים והמבט שלנו חלקי ומצומצם.
הכלים החשובים ביותר הם – לחשוב טוב ובצורה חיובית , ולהתפלל לאבינו שבשמים, ושפע הטוב יזרום אלינו מה' יתברך.