קורות חייו של יעקב אבינו היו גדושים צער ועגמת נפש. מיום עומדו על דעתו, ועוד קודם לכן - מעת היותו עובר במעי אמו - היו התלאות מנת חלקו.
הצרות הרבות שפקדו את יעקב אבינו נתנו בו את אותותיהם. זהו פשר שאלתו של פרעה: "כמה ימי שני חייך"? תשובת יעקב אבינו הייתה: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי..." נימוק זה הסביר את פשר חזותו כזקן מופלג.
כמו כן ניתן למצוא ביטוי לשרשרת הצרות הבלתי פוסקות שפקדו את יעקב, בפסוק: "לא שלותי, ולא שקטתי, ולא נחתי ויבוא רוגז" (איוב ג', כ"ו). לדברי חז"ל, פסוק זה מתאר את חייו של יעקב אבינו. יעקב לא הספיק להתאושש מצרה אחת, וכבר נחתה עליו אחרת קשה הימנה. "לא שלותי – מעשו, ולא שקטתי – מלבן, ולא נחתי – מדינה, ויבוא רוגז – בא עלי רוגזו של יוסף".
שלושת השלבים הראשונים בפסוק מתוארים רק כחוסר אפשרות להירגע ולנוח: "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי". בשלב הרביעי מופיע ביטוי מודגש של רוגז ומצוקה: "ויבוא רוגז". ואכן, מכל הצרות שסבל יעקב אבינו, הקשה ביותר הייתה צרת יוסף. צרה זו התמשכה על פני שנים רבות, וגם מבחינת מהותה היא הייתה כבדה וקשה.
מעשי האבות היו מעין סלילת דרך לדורות הבאים אחריהם. תחנות רבות בחיי האבות נועדו להכשיר את הדרך לבני בניהם בעתיד.
פסוק זה נדרש גם כרמז לגלויות השונות שעם ישראל נאלץ לעבור: "לא שלותי – מבבל, ולא שקטתי – ממדי, ולא נחתי – מיון, ויבוא רוגז – מאדום".
בצרות שתכפו את חיי יעקב, כאמור, יש רמזים ברורים לגלויות שגלה אליהן עם ישראל. ואמנם, כשם שצרת "רוגזו של יוסף" הייתה הקשה שבכל הצרות בחיי יעקב אבינו, גם גלות אדום שבה עדיין הננו מצויים כיום, היא הקשה שבכל הגלויות. בגלות אדום נדמה לא אחת, שעם ישראל ניצב על סף ייאוש. אלא שיעקב אבינו כבר הכין את הדרך, שגם בגלות מרה זו לא תאבד שארית ישראל, וגם במצב של 'ערבית', כאשר החושך יכסה ארץ, הם יוכלו להמשיך בתפילה ובהתקשרות לריבון העולמים. מכוחו של עיקרון זה אנו שואבים עידוד ותקווה לקראת העתיד של עמנו הממשמש ובא.
כשבאה אל קצה צרת יוסף, שוב שרתה השכינה על יעקב, וכל מה שנראה היה כצרה, לאמתו של דבר, היה פתח של תקווה. כל אלו הם סימני דרך מובהקים לעם ישראל ולאשר יקרה בבוא הגאולה השלמה. הבורא שהובילנו בקשיי הגלות, יסייע לנו לראות בטובת הגאולה במהרה.