על הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב', לד') אומר ספר החינוך שהמצווה היא "שנמסור נפשנו למות על קיום מצוות הדת",(מצוה רצו') .
מקור נוסף למצווה זו מצאנו על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו', ה'), ודרשו חז"ל – "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא':).
אולם על אותו הפסוק הגמרא במסכת יומא דורשת "ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים – ויהא משאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה" (יומא פו'.).
גם זהו קידוש ה', אבל כאן אינו מקדש את השם במותו, דווקא בחייו ובאורח חייו מקדש הוא את ה', ע"י העסק המתמיד בתורה, שימוש תלמידי החכמים, והיחס של אדם לחברו.
"בעל הטורים" על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך", מציין שהאותיות של "ואהבת" הם האותיות של "האבות", האבות – אברהם יצחק ויעקב, היו הדגל של מסירות הנפש בחייהם, וזה לשונו: "בכל לבבך" – כאברהם, שנאמר בו 'ומצאת את לבבו' (נחמיה ט', ח') "ובכל נפשך" – כיצחק שמסר נפשו להקב"ה, "ובכל מאודך" – כיעקב, שכתוב בו : 'וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך' (בראשית כח', כב')". רק אצל יצחק היה זה אהבה של מיתה ומסירות נפש של ממש, שאר האבות מסרו את חייהם באופן אחר.
ידועה השאלה, מדוע תמיד מייחסים את המסירות נפש של קידוש ה' דווקא לניסיון עקידת יצחק, והרי גם אברהם עצמו מסר את נפשו למיתה – "באור כשדים". אלא, התשובה ברורה, אברהם מסר את חייו למות בעד קידוש ה' באור כשדים, הוא היה מוכן להישרף ולמות, אבל בעקידת יצחק, היה צריך למסור את בנו למיתה, אך הוא עצמו נשאר בחיים. כל ימי חייו יעברו בצל ניסיון קשה זה של העקידה, שעקד את בנו, הניסיון של החיים של קידוש ה', גדולה יותר מהניסיון של המיתה.
יש הקוראים את פרשת העקידה, יום יום כדי להזכיר זכות אבות. ואכן, ניסיון גדול היה העקידה, אך האם זוהי הזכות הגדולה ביותר העומדת לזכותו של עם ישראל? האם אין במעשי האבות ניסיון כביר יותר, בעל חשיבות רבה?
בנצי"ב מופיע יסוד חשוב, שכל הפטרה הנקראת באותה שבת, יש לה קשר הדוק ומשלים לקריאה של אותה שבת. לפיכך, צריך להבין, הרי ביום השני של ראש השנה קוראים בתורה בפרשת העקידה, ההפטרה, אין לה לכאורה שום קשר לפרשת העקידה, וצריך להבין מה רמוז בהפטרה, הקשור לעקידה.
ישנו מדרש (פתיחתא דאיכה רבה, כד') המספר שבזמן שהקב"ה החריב את בית המקדש, באו האבות והתפללו לה' שיציל אותם מעונש הגלות, ויחזור וירחם עליהם. וכך אומר המדרש: "מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלושים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני, ונעשתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו ... פתח יצחק ואמר, רבש"ע ... לא עיכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי ע"ג המזבח ופשטתי את צווארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?! פתח יעקב ואמר, רבש"ע, לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן וכשיצאתי מביתו פגע בי עשיו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם ... פתח משה ואמר, רבש"ע, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה..." ובכל זאת לא נתקבלו תפילותיהם, עד הרגע שהגיעה רחל אימנו: "באותה שעה קפצה רחל אימנו לפני הקב"ה ואמרה, רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני ... ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל ... והיה מדבר עימה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עימה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם ... לא קנאתי לצרה שלי ... ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים".
ממדרש זה אנו למדים - שלא היה די אפילו בעקידתו של יצחק, כדי לכפר ולרצות עבור עם ישראל, היה צורך דווקא במעשה "פעוט" זה של רחל, כדי להכריע את הכף לטובה, מסירות נפשה של רחל היה באורח חייה, ובמעשיה. זהו הקידוש ה' הגדול ביותר שיש, אולי אפילו להכריע את העקידה, גדלותה של רחל הייתה, דווקא בזה שהיא יזמה את קידוש ה', לא כל אחד מקבל ציווי מהשמיים למסור את נפשו, כפי שקיבל אברהם לעקוד את יצחק, והחובה שלנו היא ליזום וליצור באורח חיינו דרכים לקידוש ה'.
