רובנו רוצים להיות אנשים שמחים, שיכולים גם לשמח אחרים, אבל איך משיגים מטרה כה נעלה? הצעד הראשון הוא להתחיל להעריך כל אדם באשר הוא, כולל את עצמנו. ברוח זו מובא בחז"ל: "לפיכך לכל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד' ה'). כל אדם צריך לומר ולהרגיש זאת. אבל עם אמירת המילים הללו מתעוררת השאלה: אם העולם נברא בשבילי, איך יכול אדם אחר לומר שהעולם נברא בשבילו?
תשובה לשאלה זו נמצאת בדבריו של הרב זושא מאניפולי: מובא בחז"ל- כשם שפניהם שונים כך דעותיהם שונות. מיליוני אנשים חיים על פני האדמה ולכולם אותם תווים בסיסיים: שתי עיניים, אף ופה. ואף על פי כן, אין שני אנשים זהים זה לזה. אם ההופעה החיצונית של האנשים כה שונה, הרי שגם ההבדלים הפנימיים בתוכם גדולים - תכונותיהם, מחשבותיהם ואופיים. אם יופייה של הנשמה היה זהה אצל כל בני האדם, וכולם היו דומים זה לזה, הרי שלא היה לאלוקים צורך ליצור מיליונים כה רבים של אנשים.
זהו הסוד: כל אדם נשלח לעולם הזה כדי למלא משימה אלוקית ייחודית, ויש לו מטרה נעלה לממש בחייו. זוהי מטרת חייהם של בני האדם עלי אדמות. יתרה מזאת: לאלוקים משימות ומטרות שונות עבור כל אחד מהאנשים שהוא שולח אל פני האדמה. משימתו של אדם אחד שונה לחלוטין מזו של האחר, וכל אחד חייב לבצע ולהשלים את המטרה שלשמה נשלח.
לפיכך, הקב"ה מעניק לכל אדם את התכונות והכישרונות הייחודיים הדרושים לו למילוי משימתו. כישרונות אלה זועקים בבירור, תובעים לבוא לידי ביטוי ולממש את המשימה שלשמה נשלחו לעולם זה.
העולם נוצר למען כל אדם - למען התרומה הייחודית שיש לכל אחד מאתנו להציע. כל אדם נוצר בצלם אלוקים, שהוא מהות הנתינה, ולכל אחד מאתנו יש משהו ייחודי ומיוחד לתת לעולם. לפיכך, אנו זקוקים זה לזה ולכן עלינו לכבד ולהוקיר זה את זה. ברוח זו, אנו מוצאים את הדברים הבאים, במסכת אבות "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (א' טו'). כשאנו מקבלים אחרים בסבר פנים יפות, אנו ממחישים להם שאנו שמחים שהם קיימים! זוהי אחת ממתנות האהבה היקרות ביותר שאנו יכולים להעניק לאדם אחר. מתנה זו מפיחה חיים חדשים ומרוממת את רוחו של הזולת. החיוך החם שעל פנינו, מסייע לאותו אדם להרגיש שמכירים בקיומו ומעריכים אותו, והרגשה זו חשובה יותר מכל מתנה חומרית שנוכל להעניק.
רבי ישראל מסלנט לימד שההבעה על פנינו יכולה להשפיע על מצב רוחם של הסובבים אותנו, ולכן, פנינו נחשבים "קניין הציבור" ולא "קניין הפרט".
קיימים אנשים שיהירותם הקטנונית לא תרשה להם להכיר בקיומו של אדם אחר, אלא אם כן הכיר קודם בשלהם, שהאדם השני צריך לעשות את הצעד הראשון. זוהי דרכם לבסס את "כבודם" ולשמור עליו, כך הם מאמינים. אחרים יהססו להיות הראשונים להושיט יד, ולברך לשלום את מי שהם פוגשים, מתוך חוסר ביטחון. הם מפחדים לעשות צעד לקראת הזולת ולזכות במבט קר כקרח בתמורה. לכן יתעקשו לחכות עד שהאדם השני שיפגשו "ייקח את הסיכון" הרגשי, בזמן שהם הולכים על בטוח.
קחו יוזמה, אומרים חכמינו. אל תחפשו תחושה של יהירות או חשיבות, אל תחפשו אשליה של ביטחון על חשבון רגשותיהם של אחרים. ברכו את הזולת בידידות ובחיוך חם, ודרשו בשלומו. אם נאיר פנים לאחרים, נוכל לשפר את מצב רוחם ולהזכיר להם שהם רצויים ומוערכים.
