האם קשר הנישואין הוא דבר המובן מאליו? כידוע, אחד הדחפים החזקים שיש לאדם הוא: השאיפה לעצמאות. אחד הערכים החשובים של החברה הוא: הזכות לחירות, לחופש והשתחררות מכבילות, מוגבלות וכפיה. והנה דווקא במסגרת הנישואין האדם מאבד במודע את חירותו וכובל את כל מערכותיו לטובת בן-זוגו וילדיו למשך כל חייו.
אם כן מדוע בכל זאת כובל האדם את עצמו למסגרת הנישואין?
למעשה הקב''ה מאלץ את האדם לקשור קשר עם בן-זוג, כשם שהוא אילץ את האדם לאכול, וכפי שיצר לו את עצביו – הרתע מדברים היכולים להזיק לו – רתיעה מחומרים חמים, דחייה מדברים מעופשים, וסגירת עפעפיים בהתקרבות חפץ זר לעיניים. כך גם ביצירת הקשר שבין בעל לרעייתו. הקב''ה יצר תחושת נעימות בנפשו של אדם בעת הימצאו במחיצת אדם קרוב, ודחף להגיע לכך. אולם הדבר המביא יותר מכל את האדם להיצמד לבן-הזוג, היא תחושת מועקת הבודדות – כאשר שואלים אדם מדוע אתה נשוי. הוא משיב כלאחר יד: "יש לנו ילדים משותפים, דירה משותפת, התרגלתי." החברה אינה מקבלת בצורה חיובית את הגירושין. לאדם המשיב כך אפשר לומר: אני שאלתי אותך מדוע אתה נשוי, בעוד שאתה משיב מדוע אינך מתגרש. כלומר על פי רוב, אדם נשוי לא משום שהוא רוצה להיות נשוי אלא משום שהוא חושש להיות לבד.
השלשלאות הכובלות הן, תחושת האחריות כלפי המשפחה, קשר לילדים, הרגל, חשש מ'מה יגידו' אם נתגרש, האם זה ודאי שנישואין שניים יהיו טובים יותר.כלומר, תחושות כובלות אלו הן הגורמות לבני-זוג לא להיפרד זה מזה.
האם באפשרותנו אכן להפוך את האזיקים הללו לעבותות אהבה המחברים אותם למשפחה אחת?
לצורך זה הבה ונבדוק מהו הדבר הרגשי המחבר בני-אדם זה לזה? התשובה היא, ''תחושת הערכה'' – אדם נמשך להתקשר לאישיות שמעריכה אותו. כלומר, אדם נמשך ליצור קשר עם אדם שמעריך אותו, ולהימצא בקרבת אישיות שמוקירה אותו. וכך הוא במסגרת הנישואין. ככל שבן-הזוג יחוש שזולתו מעריך אותו כך יגדל הרצון להימצא בחברתו ולמלא את רצונותיו. כדי להביא שכל אחד מבני הזוג יחוש שמעריכים אותו, הם חייבים להחמיא זה לזה מספר פעמים ביום. כלומר, בהבדל מהתפיסה המצויה שהדבר החשוב בנישואין הוא מסגרת, בית, ילדים, ופרנסה, אבל מחמאות הן רק תוספת נעימות לחיים המשותפים. מתברר שכיון שנישואין אמורים להיות מסגרת המאחדת שתי חצאי נשמה והופכת אותם לנשמה אחת, הרי המחמאות הן אינן רק התוספת לנישואין אלא ההליך החשוב ביותר שצריך להימצא במסגרת משפחתית. ובני זוג שאינם מעריכים זה את זה וממילא אינם מחמיאים זה לזה, הם רק שותפים לדירה ,לילדים ולפרנסתם, אך עדיין אינם נשואים במשמעות המלאה שהתורה מצפה מהם. ואינם נחשבים לבני זוג ממש המשלימים זא"ז.
היוצא מכך – שמערכת זוגיות שאין בה הערכה הדדית אמיתית, אין לה כל משמעות ותוכן. כן שלימות במערכת נישואין שבה שני החצאים מתאחים ל"אחד", לא תימצא אלא בשני חצאים זהים, שהם מנשמות "עם ישראל", רק בהם תימצא ההערכה האמיתית, האהבה, האחדות והשלמות למערכת תקינה לבנין עדי עד.