כאשר היה חמיד בשנות העשרים לחייו, נודע שמו לתהילה בין אנשי כפרו, כאיש יודע ספר, מוכשר וחכם. אך ויכוח חריף שהתנהל בינו לבין הקאדי באחד מימי השישי , גרם לסערת רוחות נגדו מכל אנשי הכפר וכך גם מבני משפחתו ובראשם אביו שאף איים עליו כי ירצחנו.
לא חלף זמן רב, וחמיד שחש כי הקרקע בוערת תחת רגליו, ברח לירושלים. במסגרת עבודתו התחבר לקבוצת בחורים יהודים שכמה מהם הפכו לידידיו הטובים ביותר. כל אותו זמן  הוא חשש  ליצור קשר עם משפחתו. חלפו עברו להם מספר חדשים ויום אחד חבריו היהודים של חמיד הודיעו לו, כי מחר לא יבוא אליהם. ''מחר יום כיפור'' אמרו לו. ''אנחנו צמים, שמים כיפה וטלית והולכים להתפלל בבית הכנסת. נפגש עוד יומיים'' סיימו. משום מה, החליט חמיד להצטרף אליהם לבית הכנסת, כשהוא חושב לעצמו, כי ממילא ביום כיפור אין עבודה. הוא גם החליט לצום, כדי לחוש את חוויית יום כיפור של היהודים. ''לצום, אני יודע יותר טוב מהם'' הרהר לעצמו כאשר נזכר בחודש הראמדן.
ואכן כך היה. בספסל האחורי של בית הכנסת, ישבו מספר צעירים נבוכים מה, חבושים בכיסויי ראש, ביניהם חמיד שלא הבין מאומה, אבל בכה כמו תינוק. חבריו היהודים, שהמתינו לסיום התפילה החליפו ביניהם קריצות, והוא, עומד נרגש, אינו מבין מילה וחצי מילה, אך עיניו נשואות לארון הקודש. יום כיפור חלף עבר לו. לחבריו אמר חמיד כי הוא בעצמו אינו יודע להסביר מדוע התרגש, ''כנראה ההשראה והמנגינות העצובות, השפיעו על נפשי. לא יודע''.
ערב אחד, התגלגלה אל חמיד השמועה כי אביו נתון במאסר בגין אחד ממעלליו. והייתה זו הזדמנות טובה להיפגש עם בני משפחתו, ותוך שעות מספר כבר פסע במשעולי כפרו. זמן רב ישבו חמיד ובני משפחתו ושוחחו. אט אט עזבו בני המשפחה את הבית וחמיד נותר עם אמו לבדו. השניים המשיכו לשוחח והתגלגלו הדברים והוא סיפר לה לתומו על הרגשות העזים שתקפו אותו בעת שהייתו בבית הכנסת של היהודים ביום הכיפורים.  אשה חזקה היא אמו של חמיד, ומעולם לא ראה  אותה  מבוהלת כפי שהיא כעת. היא התרוצצה בחוסר רוגע בולט כשהיא מגיפה את חלונות הבית ובודקת שוב ושוב האם לא נותר אדם מלבדם. לבסוף, התיישבה על הספה ואמרה: ''הקשב היטב חמיד. את מה שאומר לך עכשיו, אל תאמר לעולם! אני מזהירה אותך!''. הוא הנהן בראשו במהירות וסחרחורת חריפה תקפה אותו, ומבעד לענן הערפל שהקיף אותו הוא שמע את אמו חוזרת שוב ושוב ואומרת ''קוראים לי שושנה!!! אני יהודיה!!! אתה שומע?  אני יהודיה!!!''.
הוא לא ידע מה לעשות עם הידיעה המרעישה שאמו אכן יהודיה ממשפחה צפתית שורשית, שנטשה את עמה ונישאה לבן ניכר. טרם עזב את ביתו, דחפה לו אמו מעטפה דהויה ובה תמונה ישנה, מקומטת, כשהיא אומרת: ''תמונה זו, היא היחידה שנותרה בידי משנות ילדותי. כאן! הצביעה האם על ילדה קטנה, זו אני ניצבת עם בני משפחתי בבית הקברות לצד קבר של סבא צדיק שהיה לי.
לאחר מספר ימים נודע לו, כי אם אמו יהודיה, גם הוא יהודי. וכך התגלגלו הדברים וכעבור מספר חודשים, חמיד שב לירושלים, כדי לשהות בשבת בחברת משפחה העוסקת בקירוב רחוקים, אליהם הופנה על ידי חבר.
ושוב ביקר חמיד בבית הכנסת, הפעם כיהודי. עדיין לא הוכחה יהדותו, מלבד דבריה של אמו, אך בהתייעצות עם רבנים החליטו, לקדמו בדרכי היהדות ובד בבד לנסות לאמת את זהותו. מאכלי שבת ערבים וטעימים הוגשו אל השולחן, ולאחר זמן מה פצח בעל הבית בשירה. אנשים רבים, שביקשו להתקרב אל דת אבותיהם, שהו שם מלבד חמיד. חמיד ביקש מבעל הבית בהססנות, שישיר את השיר ששרו בבית הכנסת. לאחר מספר ניחושים הבינו בני המשפחה שהוא מתכוון ל-''לכה דודי'' וברצון רב, זימר בעל הבית את המילים הכה מוכרות, כאשר מבית לבית, הכירו אורחים נוספים את המנגינה הקליטה והצטרפו גם הם אל השירה העריבה. חמיד, הצטרף כמעט מן הבית הראשון. בחושו המוזיקלי הוא קלט חיש מהר את השיר, השיר שנגע לליבו במיוחד. מטבעו היה חמיד ביישן, אך הוא לא התאפק ופנה אל בעל הבית בבקשה כי ישירו ''לכה דודי'' פעם נוספת. הלה, נענה ברצון, כמוהו גם שאר בני המשפחה והמסובים, וקולותיהם התמזגו יחד בחדווה, וחמיד דבק בשיר זה ובמילותיו כשדמעות שוטפות את פניו, ולא הוא, וודאי לא אחרים הבינו מדוע הוא בוכה.
כשעלה על יצועו בליל שבת, ועדיין דמעות זולגות מעיניו והשיר מתנגן במוחו, חלם על איש הדור פנים שאומר לו, אני הסבא שלך ואני הוא זה שחיברתי את מילות הפיוט החשוב "לכה דודי", דע לך נכדי, כל יום אני מתפלל על כל צאצאי ואתה בניהם, המשך נכדי וחזור ליהדות ויברכך ה'.
ואכן, בדיקה יסודית העלתה כי שושנה, אמו של חמיד, היא יהודיה והוא יהודי מבטן ומלידה, צאצא של המקובל רבי שלמה אלקבץ בעל ה-''לכה דודי" והקבר המופיע בתמונה, הוא קברו של רבי שלמה אלקבץ.
(כיום חמיד נשוי ואב לילדים, אברך יקר ומעולה, גר בדרום אמריקה בשל חשש מבני משפחתו)