הבורא, שברא את הבריאה, דאג לכך שיהיה בה מקום להשתדלותו של האדם ולהתקדמותו. אמנם חוקי הבריאה הפיזיקלים הם נוקשים ובלתי משתנים, כדוגמת הגרביטציה. אולם יחד עם זאת, נבראו חוקים אחרים שהם גמישים ומניחים מקום לאדם להתערב בתהליכי התפתחות העולם. לדוגמה, האדם יכול לשפר את איכות החיטה על ידי מניפולציות שונות, הוא יכול להפרות את המדבר על ידי השקיה מלאכותית ועוד.
לנוכח העובדה שהבריאה עצמה מזמינה את האדם להראות את כוחו, בודאי שכך הוא גם רצון הבורא וכבר נאמר: ''יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך''. לנוכח הנחות אלו נשאלת השאלה: מדוע התורה מתייחסת בשלילה למי שמכריז: ''כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה''? מדוע הוא אינו מוכר כמי שחותר לקראת מטרה חיובית? ניתן להסביר שקיימים כאן שני מעגלים - מעגל קטן בתוככי מעגל גדול. במעגל הקטן עומד האדם, המנווט, היוצר, הבונה והשולט. לעומת זאת, המעגל הגדול הוא מערכת הניווט השמימית, שהמעגל הקטן אינו אלא חלק ממנה.
המעגל הקטן הוא עצמאי אך ורק למראית העין, הוא נראה עצמאי למי שמבטו מצומצם ונקודתי. כל מה שקורה במעגל הקטן נמצא תחת שליטתו ופיקוחו של המנווט העליון. ניתן לדמות זאת לכתה בבית ספר. המורה בשיעור מלאכה נותן לחניכיו ''לבנות'' שולחן וכסאות. הילדים הינם חסרי כשרון ואין להם את המכשור הדרוש לייצור החלקים, לכן, הם מקבלים הכל מן המוכן. הם רק מרכיבים את החלקים, מחברים, מדביקים, משייפים וצובעים. הכל נעשה תחת עיניו הפקוחות של המורה. הוא נזהר ואינו מתערב באופן ישיר במלאכה כדי לתת לילדים תחושה של עצמאות ושל ביטחון עצמי, והילדים יוצאים בהרגשה שהם נגרים אמיתיים.
כל זאת, כמובן כלפי חוץ. באופן מעשי המורה הוא הקובע את הקצב, את ההצלחה ואת הקידום. כל עוד האדם מודע לכך שהבורא קיים, והכל נובע ממנו, מותר לו להתנהג ולהרגיש כבעל הבית, משום שתפקיד זה הוענק לאדם על ידי יוצרו. אולם ברגע שנדמה לאדם ששליטתו הינה עצמאית לחלוטין ומנותקת מההנהגה האלוקית, הוא עבר את הגבול, והתורה מבקרת את דרכו.
