"רבי יוסי אומר, כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות". (אבות פ"ד מ"ו)


עלינו להבין מהי כוונת רבי יוסי בהגדרות- "גופו מכובד",ו"גופו מחולל". שהרי הוא לא אמר 'כל המכבד את התורה, מתכבד על הבריות'. ואם אכן הכוונה לגופו של אדם כפשוטו, לכאורה איזה 'כבוד' שייך לנהוג בגוף? ומהי החשיבות שיש לגוף , עד כדי שניתן את הדעת לטרוח על כבודו? וכן צריכים אנו להבין מה 'מידה כנגד מידה' היא זו, כבוד הגוף דווקא, כנגד כבוד תורה? ודאי, התורה מכבדת את נפש נושאיה, אבל במה וכיצד היא מכבדת את גופו של אדם?




ובתחילה נבין את עניין הכבוד המוענק לספר תורה, כולל גם את הגוויל שעליו היא כתובה. שתשמישו לקדושה, ומקרין עליו מהודה. למעשה למונח "תורה" יש שתי משמעויות : האחד, דבריה של תורה, אזהרותיה, ציוויה והנחיותיה, תלמודה וקיומה שהונחלו לנו בסיני. ועוד כלול במינוח זה, גווילי הספר- שבו נחרטו המצוות .




מדברי הרמב"ם אנו למדים, שמשנתינו עוסקת בכבודו של ספר התורה. וכך כותב הרמב"ם- "היה מהלך ממקום למקום וספר תורה עמו, לא יניח ספר תורה בתוך השק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו.אלא מניחו בחיקו כנגד ליבו. כל מי שיושב לפני ספר תורה, יישב בכובד ראש באימה ופחד, שהוא העד הנאמן לכל באי עולם; שנאמר (דברים לא, כו): 'והיה בך לעד'; ויכבדהו כפי כחו. "אמרו חכמים הראשונים: 'כל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות. וכל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות'.

(ה' ספר-תורה י,יא).


ועלינו ליתן את הדעת, למהותו של הכבוד הנהוג בספר התורה. וטמונה בזה נקודה עמוקה.
'כבוד' משמעו- התייחסות של חשיבות, הענקת הערכה ויקר. וחלוקת כבוד מבטאת, התעוררות של הכרה פנימית, בחשיבות מושא הכבוד. וספר התורה הוא דבר האלוקים החרות על גבי גוילין העשויים עור בהמה. והיקר הנוהג ובא בספר התורה, מתייחס לכאורה לתוכנו בלבד, לאותיות דווקא, שהגוילין כשלעצמם אינם אלא אמצעי להכיל את דברי התורה. ומה כבוד שייך שיהא נוהג בעור בהמה גסה?


היוצא מכך שעור בהמה גסה זו, משנטפל לקדושה, הוא עצמו מתעלה ונעשה חפץ של קדושה, ונתקדש בקדושת התורה. ו'עור', מסמל את הטפל שבגוף. ועל אחת כמה, עור של בהמה גסה. והחיבור של 'מכתב אלוקים' לעור בהמה זו, מעוררת וקובעת בו גופו, הרגשה של כבוד. וזה שאמרו חכמים:
"התורה שנתן לו הקב"ה למשה, ניתנה לו אש לבנה, חרותה באש שחורה" (ירושלמי שקלים ו,א).
הרי, שאף הקלף של הספר, הוא הגוף הגס, בו נקבעו אותיות דיבוריה של תורה, חצוב מן האש.
והיחס שבין הגוילין לתוכנן, דומה לזה שבין הגוף לנשמה. ואלמלא נקבעו התיבות על גבי קלף, היו האותיות 'פורחות באוויר', בדומה לנשמה עד שלא הוקבעה בגוף.



והרינו למדים ממילא, שזוהי ההקבלה שנקט התנא כאן: "כל המכבד את - ספר התורה; גופו מכובד על הבריות". יחס הכבוד שהאדם נושא וחולק כלפי אותן הגוילין, מזכה אותו כנגדם, בכבוד לגופו שלו.

ואם כן- אף בגופו של אדם כך הוא. תורה שנבלעה ברמ"ח איבריו, מאירה אף את הגופניות הגשמית. עד שאף מעשה הרשות נעשים בקדושה, וחכמתו ניכרת מהם.


ועדיין צריך הבנה, מה ניהוג כבוד נוהג בגופות. ומתוך שלמדנו מהו תוכנו של הכבוד הנחלק לגווילי ספר התורה, נשכיל ממילא להבין, מהו 'כבוד גופו', שאיליו כיוון התנא. שאף האדם, המגובל עפר מן האדמה, ומשוקע מטבע ברייתו בחמדת התאוות - עליו לזכך ולטהר את גופו ואבריו, ולהפוך את כהות החומר שלו לגויל של ספר תורה, עד שהרצון האלוקי יהא חרות אף על המרקם הגשמי שלו.


וכך מהלכן של דברים. האדם, באשר הוא אדם, בהכרח מזדקק להוויות של חומר. על כורחו הוא צריך לעשייה ארצית. שלא מדעתו הוא זקוק לאכילה ושתייה, והכרח הקיום מאלצו לדאוג לצרכי פרנסתו. ואיש ישראל, אין דיו שיקיים מצוות. אלא עשיותיו כולן, צריכות לבטא את מעלתו. כי החכם, כשם שהוא ניכר במשנתו ובדעותיו, כך צריך שיהא ניכר גם כן במאכלו ובמשתהו, במשאו ובמתנו (רמב"ם ה' דעות).
כי מעשי החכם כולם, נטועים בדעת, שואבים וספוגים תורה, וכרוכים בעבותות למעיין הקדושה. על כן כל פעולותיו מתעדנות, מתבטאות בחכמה, ומביעות דעת ותורה.



"בכל דרכיך דעהו - והוא יישר אורחותיך" (משלי ג,ו). דרכי האדם, כאשר הן נטועות בדעת ה', נעשות כולן מסילה העולה בית-אל. והצועד בנתיב זה, מעלה את עשיותיו כולן והופכן למעלות של קדושה. ובכך הופכים אף עיסוקי החומר, לשלבים של עליה. ואור הקדושה עליהם.

וצורת העבודה הזו, מצרפת את הגוף הגשמי, ויוצרת מאיברי החומר שלו, תבנית של ספר תורה. וזה מה שאמרו חז"ל – כמה טיפשים אנשים הקמים בפני ספר תורה, ולא קמים בפני תלמיד חכם. (מכות כב:).


וכך כותב בעל בית הלוי (בהקדמה) - ששקיעתו של הגברא רבה בתורה עד שאורה פושט מבתי גואי, ונוהר מבעד לקפלי הגוף העכור ומקרין מנוגהו אף על תהלוכות הגשם - הופכתו לגוף עצמו לשמש כדבר שבקדושה, גויל של ספר תורה .



"כל המכבד את - ספר - התורה, גופו מכובד על הבריות".

הכבוד הנהוג בגוילין, מביע את ההכרה שהחומר הגשמי, אינו מהוה סתירה לרוחניות. אלא אדרבא, אם זכה האדם, אזי הוא משמש לו בקדושה. ומי שחי בהרגשה שה'עור' שעליו כתובה התורה, נוטל חלק בקדושתה של תורה, מקרין על סביבותיו את ההכרה בקדושת הגוף, שגם הוא מיועד לשמש בקדושה, ולמד לשעבד את שלל נטיותיו, ולעשותם לבוש של תורה.



"וזה לעומת זה", הרי זה זוכה, שאף הוא יהא 'גופו מכובד', היינו שיהא מתכבד אף במעשיו הגופניים. כי אור התורה הבלוע בו, מאיר מבעד למעטפת הגוף. חכמתו וקדושתו בוקעים ועולים גם מתוך מעשי הרשות היומיומיים שלו.