אם האדם מאמין שהכל נקבע משמים ברצון הבורא, והוא אינו אלא כמוצא מציאה שזימנו לו משמים – אזי ייאמר עליו: ''מצא אישה מצא טוב'' (משלי י''ח, כב). מציאה אינה תלויה בהשתדלות ובחיפוש, בכישרון ובדעת, אלא היא באה באקראי, כמתנת שמים.
אדם המוצא אישה שזומנה לו משמים, לא יפקפק ולא יהרהר. הוא יכיר בכך שהיא זו המיועדת לו על פי ההשגחה העליונה. עליו נאמר: ''מצא טוב'', הוא יסתגל אליה, יכבד אותה ויוקירה. חשוב להדגיש, ודאי שראוי שיעשה האדם השתדלות למצוא את בת זוגו, ואף ישקול במאזני שכלו האם היא מתאימה לו. אולם עם זאת עליו להאמין כי לא השתדלותו היא הקובעת, אלא רצון שמים הוא המכוון את הכל.
הדבר דומה להשתדלות וביטחון בענייני פרנסה ובכל ענייני העולם. האדם חייב לנקוט בהם פעולות השתדלות, אך יחד עם זאת עליו להאמין כי לא השתדלותו קובעת את מהלך העניינים, אלא ביטחונו בהשגחה העליונה הוא המביאו לדרך הנכונה.
לעומת זאת, אם ניגש אדם לחפש את המיועדת לו בדעה של ''מוצא אני'', כלומר, הוא סבור שהדבר תלוי בו, בכישרונו, בתבונתו, ביופיו, בעושרו, בייחוסו ובשמו, ולא בידי שמים, עלול להיאמר עליו הפסוק: ''מוצא אני מר ממות''. שכן תמיד הוא עלול להרהר שמא היה מסוגל למצוא טובה הימנה, שמא לא חיפש דיו, ואז הוא עלול להצטער בלבו שמא החמיץ הזדמנות כלשהי. כאשר אותו אדם יעמוד מול מבחן החיים הראשון, עלול הוא לחשוב שמא כדאי לנסות שוב... אם מחשבה זו תלווה את האדם, אזי כישלון הוא לו ולחייו המשותפים. בני הזוג לעולם לא יהיו מאושרים בחייהם, לעולם לא יסתגלו זה לזה באופן מושלם, ולא יגיעו להתאמה הדדית. כל אחד ידרוש שזולתו יוותר לו ויסתגל אליו, שאם לא כן הוא יראה את בחירתו ככישלון.
בעבר היו נוהגים לשיר לפני החתן: ''מצא או מוצא'' - גישתו של החתן לשתי בחינות אלו היא המפתח לעתיד חייו ולעתיד נישואיו. האמונה בהשגחת הבורא, השגחה המכוונת את בן הזוג לחיים משותפים, לא זו בלבד שהיא מוציאה אותנו מן המבוך של עניין כה גורלי, אלא שהיא מהווה גם מפתח וסגולה להצלחה בחיים המשותפים במסגרת הנישואין.
