ישיבת סלובדקא שכנה בליטא שבמזרח אירופה. השלטונות גזרו גזירת גיוס על תלמידיה ועל הישיבה ריחפה סכנת סגירה. רבני הישיבה החליטו אז, להעביר בשלב ראשון, חלק מתלמידי הישיבה לארץ ישראל, לעיר האבות חברון. מבצע שכזה הצריך כסף רב: הוצאות הדרך למאה וחמישים בחורים – מלבד רבני הישיבה ומשפחותיהם, רכישת בנין מתאים בארץ, ציוד ועוד הוצאות רבות.
נסע ראש הישיבה, הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין, לארצות הברית, לאסוף כסף למטרה נעלה זאת ופגש ביהודי יקר בשם שיף, מיליונר גדול אשר לב יהודי חם ואוהב תורה מפעם בקרבו. שמע הלה את דברי ראש הישיבה על סכנת הגיוס וסגירת הישיבה, האזין לפתרון שמצאו הרבנים והבין את הבעיה שעומדת לפניהם ולאחר רגע של שתיקה הביט על רבי מרדכי אפשטיין ושאל: ''עשרים וחמשה אלף דולר יספיקו לכם כדי להציל את הבחורים ואת הישיבה''?
ראש הישיבה לא האמין למשמע אוזניו. גם לגביר גדול כל כך ובעל נכסים כמותו, סכום שכזה – באותם הימים – היה עצום. ''כן, ודאי שסכום גדול שכזה יספיק לכל הצרכים'' - ענה מיד ואכן הודות לנדיבות לבו הועברה הישיבה לארץ הקדש ונצלה מסכנת סגירה.
גם מצבה של ישיבת סלובדקא – חברון היה קשה ביותר. היה זה לאחר הטבח הנורא בתרפ''ט, בו נהרגו מתלמידי הישיבה ובעקבות כך נאלצה הישיבה להעביר את משכנה לירושלים, וכסף כדי לקנות אוכל לפיות התלמידים – לא היה. תלמידי הישיבה רעבו ללחם פשוטו כמשמעו. קם הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ''ל ויצא למסע מפרך לארצות הברית, כדי לאסוף כסף לאחזקת הישיבה. באותם ימים לא היו הנסיעות מארץ לארץ קלות כמו היום. הנסיעה עצמה באוניה, ארכה שבועות רבים ולכן נשארו הנוסעים במקומות גלותם למשך חדשים ארוכים.
כשהגיע רבי יחזקאל סרנא זצ''ל לארצות הברית, ערכו תומכי הישיבה ומוקיריה כנוס גדול ורב משתתפים – כדי לסייע בגיוס הכספים. בכנוס דבר הנדיב שיף ובתוך דבריו אמר כך: ''אחי ורעי, איני מאחל לאף אחד מכם להפסיד רכוש כמוני. רכוש אדיר וגדול שהשקעתי בו את כל חיי, ירד לטמיון ברגע אחד של מפולת. הייתי מיליונר גדול, היו לי הרבה נכסים וכסף רב והכל אבד. כל ההשקעות שלי נעלמו ואינן. כולן – חוץ מהשקעה אחת, שאותה לא יוכלו לקחת ממני לעולמים. ההשקעה הכי מוצלחת שהשקעתי בימי חיי – הרי היא אותם עשרים וחמשה אלף דולר שנתתי לישיבת סלובדקא, כדי שתוכל לעבור לארץ ישראל''. ''רבותי'', אמר, ''צריך לדעת היכן להשקיע''!
הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ''ל ישב והקשיב לנאום ותדהמה אחזה בו. אמנם, בארץ ישראל שמעו על המשבר שפרץ באמריקה. אבל לישיבת 'חברון', הרחוקה מעולם העסקים, הדיה לא הגיעו. הם לא שמעו שהגביר שיף ירד מנכסיו. כאב לבו של הרב על מצבו של התורם הגדול מחד, אך מאידך, הוא העריך את האיש הזה שגם העושר שהיה לו לא בלבל את דעתו והוא ידע מה עיקר ומה טפל בחיים ולשם מה שלח לו ד' את כספו.
מיד אחרי הכנוס, שלח הגאון הרב יחזקאל סרנא זצ''ל מברק לראש הישיבה, הגאון רבי מרדכי אפשטיין להודיע לו על מצבו העגום של שיף. במהירות הגיע אליו מכתב תשובה מארץ ישראל וכך היה כתוב בו: ''עקב מצבו של מר שיף, הריני מבקש מכבודו להעניק לו הלוואה של חמשת אלפים דולר מכספי הישיבה כעזרה ראשונה, למען יוכל להתחיל להתבסס מחדש בעסקיו''!
חמשת אלפים דולר היו באותם ימים סכום עצום, שיכול היה לתת לישיבה זריקת חיים למשך תקופה לא קצרה, פרי עמל של חדשים ארוכים וכתות רגלים וביזיונות רבים. ובכל זאת הכרת הטוב שחייבת הישיבה למר שיף היא עצומה והגאון רבי יחזקאל סרנא זצ''ל שמח שיוכל להשיב לו למר שיף מעט מזעיר.
מיד פנה הרב יחזקאל סרנא לדירת המחסן של מר שיף כשבידו המכתב ובכיסו צרור הכסף. כאשר הגיע לדירתו העלובה של מר שיף – חשכו עיניו. האומנם המיליונר הזה, אשר כל טוב העולם היה לו, גר בתנאים מחפירים שכאלה? אך גם בדירת המרתף התקבל הרב על ידי מר שיף בכבוד מלכים. הם ישבו ליד השולחן, כשרעייתו של שיף מכבדת אותם בכוסות תה מהביל.
''במה אוכל לעזור לכבודו''? שאל שיף את הרב. ''אני מבין שמצבה של הישיבה קשה. אשתדל לעזור ולפנות לנדיבים ככל שאוכל''.. ''לא'' ענה רבי יחזקאל, ''הפעם באתי בעניין אחר, בהוראת ראש הישיבה''.
הוא הוציא מכיסו את המכתב שקבל והראהו למר שיף. כשקרא מר שיף את הכתוב פרץ בבכי. ''מה רוצים ממני? מה שנשאר לי מכל רכושי העצום הוא רק אותו סכום של עשרים וחמשה אלף דולר שנתתי לישיבה. וגם את זה אתם רוצים לקחת ממני''? זכה מר שיף לעמוד בניסיון העושר וניסיון העוני ולהיות קשור לתורה, לעץ החיים, לנצח.
