ימים אלו נקראים "חנוכה" מפני שחנו – כה' בכסלו, ביום כה' בכסליו הופסקה המלחמה, ונחו היהודים מאויביהם. (הר"ן) עולה מכך כי לא המאורע המרכזי שימש נושא לחג, לא נס הניצחון המזהיר על היוונים ששלטו בכיפה בימים ההם, וגם לא החזרת עטרת העצמאות המדינית ליושנה, אלא מאורע אחר – משני במעלתו לכאורה, אך הוא שקבע את ימי החנוכה ועל שמו צוינו ימים אלה – "נחו היהודים מאויביהם".
לאור זאת כתב הגר"ח פרידלנדר: הפסקת מלחמה תיתכן בשני מצבים, או שצד אחד ניצח במלחמה והכריע אותה, או ע"י הפסקת אש שאינה בהכרח ניצחון לאחד הצדדים.
בדרך כלל העמים מציינים כיום מיוחד, את יום הניצחון, שנחשב כמטרה בפני עצמה , כפי שראינו במהלך ההיסטוריה שהעמים הוכיחו את כוחם וגבורתם על ידי הניצחונות בשדה הקרב, עבורם הניצחון כשלעצמו היה מטרה: כדי לגרוף תהילת עולם וכדי שכולם יפחדו מהם. לעומת זאת יש עמים שלא ראו בניצחון מטרה, אלא אמצעי להשיג שקט ומנוחה מהאויב שהציק להם, ואצלם השמחה תצוין דווקא ביום שניתן להם חיי הרוגע והשלווה נטולי הפחד מהאויב. והניצחון אם כן, לא היה אלא כאמצעי להביא למצב של שקט מנוחה וחופש משלטון האויב.
אצל עם ישראל אין חשיבות לניצחון בפני עצמו, איננו רוצים להתבלט על פני העמים או להראות עליונות וגבורה על האויב, גם כשעם ישראל יוצא למלחמה – הוא יודע שהניצחון אינו היעד, אלא רק הדרך להגיע למטרה – שהיא השקט, השלווה והמנוחה כדי לחיות את חיינו היהודיים.
ומעין זה כתב הגאון רבי אברהם יפה'ן מנובהרדוק: חז"ל הקדושים לא רצו להרים על נס ניצחון של כלי מלחמה, שיש בו צד דרך הטבע, אף במקום של מלחמת מצווה והצלת ישראל, כי אין תפארת ישראל בנויה ומבוססת על חרב וחנית כי אם על צור ישועתנו, שפעם מושיענו בדרך זו ופעם בדרך אחרת, ולכן אסור לנו להעניק חשיבות לאמצעי ההצלה, כדי שלא נבא לטעות ולחשוב שגבורת המכבים היא זו שעמדה להם, ומתוך כך לסגוד לכח הזרוע ועוצם היד.
השקפת עולם זו, ביקשו החשמונאים להנחיל לנו בקובעם את השם "חנו-כה", המנציח דווקא את החניה שלאחר המלחמה, את חידוש עבודת המקדש שבאה בעקבות הניצחון, את לימוד התורה וקיום המצוות שהתאפשרה קיומן לאחר שהיוונים ועוזריהם המתייוונים הובסו וגורשו. זו הייתה תכלית הניצחון, והיא ראויה להנצחה – ולא עצם הניצחון.
