מובא בגמרא (ברכות מג. ובבבא מציעא נט.): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", וזה נלמד מהפסוק "היא מוצאת להישרף". ומפרש רש"י שם- שלא אמרה תמר במפורש שאלו הסימנים של יהודה אלא אמרה - "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה", אם יודה – יודה, ואם לא אשרף ולא אלבין פניו"!
הלשון "נוח" לכאורה תמוה, הייתה צריכה הגמרא לומר "צריך" או "חייב" אדם להפיל עצמו?!
ומבארים בעלי המוסר: שיודעי אמת מבינים שנוח יותר לאדם לבחור באש הגשמית, מאשר להישרף באש הגדולה של גיהינום על הלבנת פנים. משל למה הדבר דומה? לאדם שנקלע לתוך בית אפוף להבות ויכול לעבור רק דרך שתי להבות כשהאחת גדולה והשנייה קטנה יותר. פשוט הוא שיבחר בקטנה, נוח לו לעבור יותר בה, הואיל וסכנתה קטנה מהגדולה. הגמרא לא באה לומר מה צריך האדם לעשות, שהרי בשניהם הוא נפגע לכאורה, אלא מה נוח יותר לגופו ונשמתו: לבחור במדורה הקטנה יותר שהיא אש של מיתה, ולא באש של הלבנת פנים שהיא יוקדת בעוצמה רבה יותר מכבשן האש החושי.
ומסופר על המהרי"ל דיסקין גאב"ד בריסק שחס היה שלא לגרום אבק עלבון או בבואה של צער לכל אדם, וזהיר היה בכבודם. נהוג היה להתאסף בכל מוצש"ק לשמוע את שיעורו בפרשת השבוע. שומעי השיעור כובדו בכוס תה. ואף המהרי"ל היה שותה עימהם. מעשה וטעה המשמש המוזג ונתחלף לו הסוכר במלח. וכיון שהרב היה זקוק לרגל חולשתו לכמות יתרה של סוכר, נתן הוא אל תוכו כמה כפיות גדושות של מלח ובשפע... המהרי"ל גמע כמה טיפות מכוס התה, ללא גילויי סימני בחילה והעווית. שומעי לקחו העוטרים את שולחנו לא חזו על פניו שום שינוי או היכר. תוך כדי לגימה הרגישה הרבנית כיצד המשמש עומד במטבח וידיו ממשמשות בשקית המלח. היא תפסה מיד את הנעשה. נחפזה לחדר הרב וקראה מבוהלת: "הה! מלח בכוסך!" התלמידים שטעמו את שיירי השתייה שבכוס, הופתעו למראה כוחות הנפש של המהרי"ל, אשר ידע למשול ברוחו ולשתות בלא העווית את המים המלוחים האלה.
לשאלת הרבנית כיצד הרשה לעצמו לשתות מים מלוחים אשר עלולים להשפיע לרעה על בריאותו בניגוד לאזהרת התורה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" השיב הרב: הרי כבר חרצו חז"ל משפטם: "נוח לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
