נאמר ביחזקאל: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (פרק ל"ו, פסוק כ"ו.), זהו ששנו רבותינו "לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו"( סוכה דף נ"ב.)

האם זה יהיה כבר בימות המשיח או שמא רק לאחר מכך? האם כתוצאה מביטולו של היצר הרע תיבטל גם הבחירה, או שמא שני עניינים נפרדים הם?


מועד ביטולו :

בקהלת נאמר: "וזכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (פרק י"ב, פסוק א'). מובא בחז"ל: "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה.(שבת קנ"א:)


ומפרש החפץ חיים במאמר ציפית לישועה בזה הלשון: "והטעם כי אז יתבטל היצר הרע". הנה מפורש לנגד עינינו, כי ביטולו המוחלט של היצר הרע, יהא כבר לימות המשיח. . וכך כתב בספר עקבתא דמשיחא להגר"א וסרמן (פרק הרועים אות י"ח) בשם החפץ חיים וזה לשונו: "ועוד אמר החפץ חיים, כהיום מתחוללים בעולם במשך תקופה קצרה שינויים, אשר לפנים זקוקים היו למאות בשנים, רואים אנו כי גלגל הזמן מסתובב במהירות בזק, "מה עשה ה' לנו", למה נשתנו עלינו התנאים? על שאלות אלו ענה החפץ חיים: בשמים נתגבבו מימי בראשית עד הנה חשבונות עד אין מספר, טרם ביאת המשיח יש לפרוע חשבונות אלה, מפני שהגאולה תבטל את יצר הרע ועל ידי כך יחוסלו כל עסקי העולם הזה התלויים ועומדים במלחמת היצר, על כן שומה על כל נפש ונפש לפרוע את אשר נשארה חייבת לשמים.


ויסוד הדברים מבואר ברמב"ן: על הפסוק- "ומל ה' אלוקיך את לבבך" (דברים פרק ל', פסוק ו'.), וכה הם דבריו: "כי מזמן הבריאה הייתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע... כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ובעונש... אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם לטבע, שלא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל... וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה ברצונו דבר והפכו... וזהו ביטול היצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי... שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי... וכן נאמר ביחזקאל- "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו", וזהו שאמרו רבותינו והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה".



וכתב בספר תנא דבי אליהו (פרקים, ד', ה', כ'), וזה לשונו: "חיים שלא ביצר הרע לימות בן דוד... שנאמר- "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". "ורוח חדשה אתן בקרבכם"- אלו מעשים טובים. "והסירותי לב האבן מבשרכם"- זה יצר הרע. "ונתתי לכם לב בשר"- זה יצר טוב לקיים כל דברי התורה.


לעומתם סוברים אחרים, כי אמנם יתבטל היצר הרע, אולם לא יהא זה כבר לימות המשיח, אלא בעת תחיית המתים, וכה כתב בספר "מגיד מישרים" למרן ר"י קארו (פרשת ויקהל, ובפרשת בהר).: "אגלה לך סוד גדול-... שבזמן תחיית המתים שהוא אחר ימות המשיח יהא חרב העולם וכו' , ובזמן ההוא יתבטל יצר הרע מהעולם.


ומסתבר כי כזאת היא גם דעתו של הרמב"ם, כי על כן בכל הנוגע לימות המשיח פוסק הוא כשמואל הסובר - כי אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, ודעת שמואל ברורה כי מלבד שעבוד מלכיות לא יהיה שום שוני בין העולם הזה לימות המשיח. .

יוצא איפוא, כי בנידון שלפנינו נחלקו רבותינו, לדעת הרמב"ן והנלווים אליו, ביטול היצר הרע יהא כבר לימות המשיח, ולדעת הרמב"ם והנלווים אליו, אמנם יתבטל היצר הרע לעתיד לבוא אולם לא יהא זה כבר לימות המשיח אלא לאחר מכן.


ונראה, כי אף לדעת הסוברים שלא יתבטל היצר הרע ביטול גמור ומוחלט כבר לימות המשיח, מכל מקום גם לדעתם יפוג כח היצר הרע באופן משמעותי כבר אז.


כי הנה על ימות המשיח כתב הרמב"ם: "ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה... לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' ", כמו כן כתב -"לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה... ובאותו הזמן לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם" (הלכות מלכים, פרק י"ב, הלכה ד'- ה'.)

מאידך, אמרו חז"ל כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, רוח שטות ורוח חכמה הריהם דבר והיפוכו, אם רוח שטות גורמת להשתלטות היצר הרע על האדם הרי שרוח חכמה דוחקתו ומסלקתו ממנו, ומאחר ובאותם הימים תרבה הרוח חכמה, שוב - באותה מידה - יפוג כוחו של היצר הרע אשר מניעו העיקרי הינו הרוח שטות החופפת על החוטא.




מהות ביטולו :

יש אומרים, כי כתוצאה מביטולו של היצר הרע תיבטל מן האדם גם הבחירה בין טוב לרע (רמב"ן)

ויש אומרים, כי ביטול יצר הרע לימות המשיח אין עניינו ביטול הבחירה, כי הנה גם אדם הראשון עוד קודם החטא היה בעל בחירה, כי על כן נברא האדם וזוהי תכלית בריאתו שיהא בעל בחירה עצמית לבחור בין טוב לרע, אלא בעוד שקודם חטאו הייתה לו תשוקה אמיתית, כזאת שהייתה מותאמת לתענוג החטא, הרי שלאחר חטאו - עת בוא היצר הרע בקרבו - נוספה לו תשוקה שיקרית הגדולה לאין ערוך ממידת התענוג האמיתי של החטא.


הנחש הוא יצר הרע, ברצות הנחש להסית ולהטעות, הוסיף תשוקה שיקרית לתענוג חטא "עץ הדעת", באומרו: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", ואמרו במדרש- שאמר להם כי אם יאכלו מעץ הדעת יוכלו לברוא עולם. מן אותו הרגע נולדה בו באדם התשוקה המוטעית לעבירה על ידי דמיונות שיקריים להנאות שאינן קיימות. כך מבואר בספר בית הלוי (עה"ת פרשת בראשית). ובזה פירש למאמר חז"ל הנזכר- "לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו... לצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין. ותמוה הוא- כי הנה לכת אחת ודאי יש דמיון מוטעה?


וביאר, דהנה כל תשוקת וחמדת העוה"ז אינה אלא דמיון כוזב, דהרי רואים בחוש שבכל ענייני העולם הזה ההשתוקקות אליהם מרובה יותר ויותר מעצם התענוג שיש באותו דבר, ובשעה שאדם חומד דבר מסוים נדמה לו כאילו הוא דבר נפלא ותענוג גדול וכאשר מגיע לדבר עצמו רואה שבאמת אינו כן, ואינו מוצא בו את סיפוקו כפי דמיונו, נמצא שכל הרודף אחר הנאות העולם הזה , רודף להשיג דבר שאינו בנמצא כלל, מכיוון שההנאה שאליה הוא נושא את נפשו אינה קיימת. על כל פנים כל דברי העולם הזה והנאותיו הם קטני ערך מאוד, רק הדמיון והתשוקה מגדילים אותם, כל חוזקו של היצה"ר הוא אינו אלא בדמיון, אבל אחרי שמגיעים לדבר, מוכח בעליל שאין בו ממש. ולכן הצדיק הכובש את יצרו ומתגבר על יצרו בעת שמפתהו, הרי הוא כובש את יצרו בשעה שהוא חזק מאש שעת - הדמיון, ולכן נדמה לו כהר, אבל הרשע שמיד עם בוא היצר הרע והתשוקה, הוא עושה את רצונם ורואה שאין במעשה שום ממש והנאה כלל, על כן לעתיד לבוא, כשיתבונן במעשיו שעברו שלא היה בהם אלא הנאה מועטת בלבד, ודאי ידמה לו כחוט השערה, ואז בוכה הוא שבשביל דבר מועט כזה נכנע ליצרו.


זוהי לידתו של היצר הרע, ובאחרית הימים עם ביאת משיח צדקנו תהא גם שחיטתו, ויחזור העולם לקדמותו כאשר היה מתחילה קודם החטא, לבחור בין טוב לרע כפי אמיתותם . המהר"ל (נצח ישראל פרק נ') כתב כי בזמן המשיח יחזור העולם באופן מוחלט למצב בו היה קודם חטאו של אדם הראשון.