אלפי שנים חלם עם ישראל לשוב לארצו, תוך צפייה גדולה. תפילות רבות מלוות בדמעות שפכו בני העם בכדי לחזור ולזכות באווירה המיוחדת של ארץ ישראל. ואכן השיבה לארץ לוותה במסירות נפש עצומה.
השאלה מאליה עולה, האם לילד הזה התפללו רבות בשנים? האם עבור הילד הזה נשפכו דם ודמעות כמים?
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמר: ה' אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: (דברים פרק ג )
זאת הארץ שהתחנן עליה משה רבנו וכ"כ רצה לזכות להגיע אליה ולא זכה. אנחנו, בחסדי ה' כן זכינו.

אכן העם שב לארצו וטוען: הארץ שלנו! השאלה המתבקשת היא, באיזו זכות אנו טוענים "שלנו הארץ"? הטוענים לזכויות היסטוריות, הרי לא אנו הראשונים שישבנו בארץ, שהרי הכנענים ואומות אחרות ישבו בארץ טרם שנכנס יהושע בן-נון.
ובכלל, טענה היסטורית לא שייכת בריאל פוליטי. אחרים טוענים, זכויות משפטיות ע"פ הכרזת האו"ם ויש טוענים, בזכות הכוח, ניצחנו - זה שלנו!
טיעונים אלו אינם רציניים. התשובה הנכונה והיחידה היא, הארץ שלנו בזכות התורה, לא מהפן ההיסטורי, אלא כדבר האלוקים!
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"
רש"י כותב: ומה טעם פתח בבראשית? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. אכן היודע והמאמין שיש בורא לעולם והוא נתן את התורה, יודע שהארץ שלנו ויציב הוא בטענתו על ישיבתו בארץ ומלחמתו עליה. אך מי שלא מאמין, באיזה זכות טוען את ישיבתו בארץ?

ארץ ישראל ועם ישראל:
תופעה מעניינת ומיוחדת רואים אנו בארצנו הקדושה, ארץ ישראל לא נותנת פירותיה אלא לבניה. מרגע ההתיישבות הראשונה של עם ישראל בארצו, בתקופת יהושע בין- נון, אין הארץ נותנת יבולה אלא לבניה. עם ישראל ישב בציון 850 שנה, בתקופה זו הארץ נותנת יבולה, הארץ פורחת ופירותיה מרובים ומשובחים. מזמן חורבן בית ראשון ועד בנין בית שני, במשך 70 שנה, כותבים היסטוריונים שהארץ שממה מכל. מבנין בית שני ועד חורבנו, פרחה שוב הארץ ונתנה פירותיה. ולאחר החורבן שממה הארץ.
ארץ-ישראל אדמתה פורייה אך אינה נותנת פירותיה לזרים...
וזאת ראו עינינו שממת הארץ לפני בא בניה וזאת לעומת הפריחה האדירה לאחר התיישבות בניה, את טיב פירותיה מהמשובחים בעולם, ואף מייצאים מהארץ פירות לעולם הרחב, "ארץ זבת חלב ודבש". אין בעולם כולו כזו קרקע שפועלת בצורה סלקטיבית ונאמנה לבניה, זו היא ארץ ישראל. וכך כותבת התורה בפרשת עקב (פ"ח פ"ז): "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת":
ובפרשת בחוקותי (פ' כו' פ' לב')
"והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויבכם היושבים בה": "והשימותי אני את הארץ- זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה." (רש"י)
והרמב"ן כותב על הפסוק:
"וכן מה שאמר בכאן ושממו עליה אויבכם, היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבנו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם."

"לאורך יאור גינוסר משתרעת ארץ הנקראת גם היא בשם זה (עמק, בקעת גינוסר), והיא נפלאה בתכונותיה וביופייה, ואדמת הארץ הזו שמנה, ועל כן לא יחסר בה כל צמח האדמה, ויושביה נטעו כל מיני מטעמים, כי מזג האוויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה, ופה צומחים לאין מספר אגוזים הדורשים להם קרה מכל הנטעים, ולידם עולים תמרים היונקים את להט השמש,ובקרבת אלה גדלים עצי תאנה ועצי זית אשר יפה להם האוויר הממוצע,עד אשר יאמר האומר כי הטבע חגר את כל כוחותיו לחבר בו את כל המינים השונים הנלחמים זה בזה."
(פלביוס, מלחמות היהודים)

הרמב"ן שעלה לארץ באמצע המאה ה-13 כותב לבנו: "ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו, ירושלים יותר חרבה מהכול, וארץ יהודה יותר מהגליל."

אכן הארץ היא ארצנו, ורק שלנו. זאת לפי הבטחת האלוקים לאבותינו ולנו. ועוד הבטיח הקב"ה: "ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה" "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם ייקחך" הרי מובטח לנו שנשוב לארצנו – ושבנו ב"ה. והשיבה היא בגדר "ונתנה לך" (שמות יג' יא') אומר רש"י – תהא בעינך כאילו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעינך כירושת אבות. וכעין זה מצינו בתורה "בכל יום יהיו בעינך כחדשים". ואומר הגר"י ליבוביץ שהוא עניין של חביבות, ונוסף לכך יש עניין "שאינה ירושת אבות", על אף שבאמת קיבלנו את התורה וזכינו בא"י בזכות האבות הקדושים, אך על כל אחד לראותם כחדשים בכל יום ולהשתדל לקנותם.  וזש"כ "אשר נשבע לך" לכל אחד מישראל.

"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה"
(במדבר לג' נג') אומר הרמב"ן זו מצות עשה שירשו את הארץ ולא ימאסו בה, ולעזבה  הוא כעין מרידה. השל"ה הקדוש אומר שקדושת א"י כקדושת "גן עדן" כביחזקאל (לו' לה') אך הנה עולה לה השאלה, מדוע שיבה זו מלווה בכל כך  הרבה צער וסבל, דם ודמעות רבים מעכבים את שלוותינו בחיי ביום יום בארץ? החל ממלחמת העצמאות ב-48 ומלחמת ששת הימים ב-67, מלחמת יום הכיפורים ב-73, מלחמת שלום הגליל ב-82 והאינתיפאדה שהחלה ב-87 והולכת ומתגברת יום יום. וזה בנוסף לכל הפוגרומים והפרעות... הרי מבחינה טבעית – לא היה הכרח להיקלע לבעיה הערבית, ולכאורה –אדרבא, הערבים היו צריכים לקבל אותנו בשמחה ובהודיה על כך שהפרחנו את הארץ משוממותה, וביותר, שהרי מקום לשני עמים היה כאן בארץ השוממה.
עובדה לכך תוכח ממכתבו של תלמיד ישיבת "חברון" דאז, ר' יצחק הוטנר: המשתקע בחברון מותר לו לומר, שבא אל המנוחה ואל הנחלה. אין פה שום גל אויר אחד שיפריע את דומיית הנפש... חברון – כפר ערבי הוא, ואין בו שום דבר מטריד בכלל. גם בישיבה פנימה אינם מתרגשים ובאים עניינים  כאלה, שיעוררו את שימת לבך ביותר. ממילא הנך יושב ולומד... (עד תרפ"ט רח"ל). והנה החלום השלוותי התנפץ לנגד העולם, והפתיע את כולם לרעה- החל בפרעות ביפו ובעוד מספר מקומות בשנת 1921  הוכיחו לכולם – "אכן הערבים מתנגדים"... בתחילת שנות השלושים התאמת העניין, והוכח מעל כל ספק, עם השנים הבעיה הלכה והתעצמה. ואכן כבר למעלה משמונים שנה אנו במלחמה מתמדת עם הערבים, וסוף למריבה, לא נראה כלל בפתח. 

הבעיה הישמעאלית הכללית:
הבה נחדור לעומק ונחקור את שורש הבעיה... לאברהם אבינו היו שני בנים, יצחק – שממנו יצא עם ישראל, וישמעאל – שממנו יצאו בני ישמעאל הרי הם המוסלמים. שרי אשת אברהם הייתה עקרה ולכן מסרה היא לאברהם את הגר שפחתה, והגר אכן הרתה לאברהם, ומרגע זה החלה הגר להקל ראש בשרי ולזלזל בה, שרי הקפידה מאד על אברהם ע"כ וגרשה את הגר מביתה, בא המלאך ואמר להגר: חיזרי ותתעני תחת שרי ואני מבטיח לך שתלדי בן ותקראי אותו ישמעאל, והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו, וכאן לכאורה תמוה במה מנחמה המלאך בזה שבנה יהיה "פרא אדם"? אלא אומר הרמב"ן – שאמר לה בזה שלעתיד הוא יענה את בני שרי. ומוסיף "החפץ חיים" ואומר - "פרא אדם"- לנצח יהא בפראותו, ולא תסור ממנו לעד, ואף שישכיל, יישאר בפראות.
וכאן נשאל: האם אחרי 4000 שנה צריכים אנו עוד לסבול מבני ישמעאל בגלל שעונתה אמו ע"י שרה אמנו?
כדי להבין זאת, עלינו להקדים ולברר באיזו זכות זכינו לשוב לארצנו? ויתר ע"כ כיצד זכו בזה מקימי המדינה וראשיה, שהיו בהם שלחמו בתורה ובלומדיה עד חורמה, ובניהם אף היו כופרים ואפיקורסים ובעלי השקפה אנטישמית?

בזכריה פרק ט' פסוק יא' כתוב: "גם את בדם בריתך שילחתי אסירייך"
דהיינו בזכות מצוות המילה... ואמר הרמב"ן שיבואו ימים שרוב עם ישראל ישכחו את התורה, אך מצות מילה תישאר בידם. ואכן ראשי המדינה על אף חילוניותם, מצות מילה הייתה בידם, וזו הרי הזכות שצריכים כדי לשוב ארצה. אך לכאורה, 'אליה וקוץ בה' שהרי במצווה זו אוחזים גם בני ישמעאל!
ומופיע בזוהר הקדוש: פרשת "וארא" אותיות רא' רב' רג'
(תרגום)= אוי לאותו זמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול, שבשביל מצווה זו קבלו חלק בארץ הקודש. ועתידים בני ישמעאל לשלוט על ארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלמות. והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שישלם הזכות של בני ישמעאל...

"ישמעאל"
שמרוב צרות שיעשו לישראל נזעק לאבינו שבשמים ואז ישמע קל, אכן כל העיקובים והפרעות מכוונים הם משמים, ולו השכיל עם ישראל להבין זאת, ולדעת שאין בכוחנו לעשות כלום, אלא הפתרון לקב"ה, ועלינו לשוב בתשובה ולהתפלל אליו יתברך למען יושיענו, אזי הישועה הייתה מקדמת פנינו.
הרמב"ם באיגרת תימן כותב :
ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמורות עוונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך: ואויבנו פלילים, ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם, שאפילו דוד הלך עליו השלום כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל ואמר: "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אוהלי קדר"
ואנחנו, בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקריהם למעלה מיכולותינו, שאין ביכולת האדם כוח לסבול, ויהי כמו שאמר דוד ע"ה "ואני כחרש לא אשמע וכאילם לא יפתח פיו". וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו ולשתוק ממנו, וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו "ומשמע ודומה ומשא" שמע, דום ושא! וכבר הסכמנו כולנו גדולים וקטנים, לסבול שעבודם.
שכן אמר ישעיהו ע"ה: "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק". ועם כל זה לא נוכל להינצל מרוב רעתם ופחזותם בכל זמן, וכל זמן שאנו רודפים שלומם, הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". כל שכן אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלא נסכן בנפשותינו ונבא לידי מיתה!

פלשתין:
עם זה מכנה עצמו "פלשתינאי" כשם היוצא משם "פלשתים". וצריך א"כ להבין מה הקשר בין עם ערבי זה ולפלשתים הקדמונים? הפלשתים הם בני חם, והישמעאלים הם צאצאי שם. ועוד, הרי הפלשתים כבר זמן רב לא היו בארץ, וגם כשהיו בה, הרי מעולם לא שלטו אלא בחלקים בודדים ממנה?
מובא בזכריה שמלחמת עם ישראל האחרונה תהיה עם פלשתים! לכאורה תמוה, שהרי עם פלשתים נעלם אחרי דוד המלך, ונתערבב בין העמים וממילא "כעם" לא נשאר.
בישעיה כתוב שמלחמתנו האחרונה תהא עם אדום, ובתורה הרי מופיע שהמלחמה האחרונה תהיה עם עמלק. ומציאות היום שמלחמתנו עם ישמעאל...
רבי חיים ויטאל אומר על הפסוק בתהילים קכד' "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" "אדם" זה ישמעאל דכתיב "והוא פרא אדם ומובא בפרקי דר"א (סוף פרק ל') שעל ישמעאל אמר בלעם משבעים לשונות שברא הקב"ה בעולמו לא שם שמו לא' מהם אלא לישראל, והואיל והשוה הקב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל, אוי מי יחיה בימיו, שנאמר: מי יחיה משומו קל – וזו מלחמה אחרונה לפני הגאולה.
ועוד מובא בפרקי דר"א סוף פרק מד': רבי יוסי אומר, כשבא סנחריב לארץ ישראל ראו כל העמים שבסביבות ארץ ישראל, את מחנה סנחריב, ונתייראו מאד וברחו איש ממקומו, ונכנסו למדבר ונתערבו עם בני ישמעאל, וכולם עשרה עמים, שנאמר: "אוהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק פלשת עם יושבי צור, גם אשור נלוה עימם" (תהלים פג'  ז'- ט' ) 

סיכום הדברים
הארץ היא שלנו, וכל הזכות עליה לנו לבדנו, אך עם זאת אמר ה': "כי לא תימכר הארץ לצמיתות לי הארץ, אכן עלינו לשמר את זכותנו לבל נפסידה ח"ו...
יום העצמאות (ה' באייר) תמיד נפגש לפני או אחרי פרשות "אחרי מות" ו-"קדושים"
בפרשת אחרי מות (יח' כד') כתוב: "אל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם: ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקותיי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם"
ובפרשת קדושים כ' כב' כתוב: "ושמרתם את כל חוקותיי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה"
והרמב"ן בפרשת וישלח כותב על הפסוק: "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה כאשר נתתיה להם כן אתננה לך" ירמוז זה לשבועה, כי להם נתנה בשבועה שלא יגרום החטא. ולגבי הבעיה הפלסטינאית הרי כתוב בפרשת בחוקותי: "אם בחוקותי תלכו" וכו' "ונתתי שלום בארץ" וכו' "וחרב לא תעבור בארצכם" והקדים שלום תחילה ואח"כ הבטחת "וחרב" אנו יודעים זאת על בשרינו שאף שיש שלום עדיין קיים החרב.