כך מתארת התורה את מעמד שני השעירים. שני השעירים עומדים בפתח המקדש ופניהם כלפי ההיכל וקודש-הקודשים. שניהם שווים בכל, ובכל-זאת מה שונה גורלם!
"גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". והנה, הכהן הגדול טורף בקלפי ומעלה שני גורלות, אחד כתוב עליו לה', ואחד כתוב עליו לעזאזל (שם לט). גורלם של שני השעירים, משתנה עתה לחלוטין.
השעיר לה' עולה לקרבן. לאחר שחיטתו משמש דמו לכפרה בכלי שרת, הוא מובא אל קודש-הקודשים, להזותו בין הבדים, על הפרוכת ועל מזבח הזהב. לאחר ששימש למטרות כה קדושות, שורפים את בשרו במקום טהור.
השעיר לעזאזל אינו קרבן. הוא "יעמד חי" (ויקרא טז), אין נוגעים בו עד שחברו השווה לו נשחט ושימש לכפרה וטהרה. בינתיים כבר נתמנה איש עתי (שם כא), אשר ישלחהו לעזאזל.
"יעמד חי" - במלוא רוח החיים שבו נמסר השעיר לידי האיש העתי. הלה מביאו אל המדבר, עולה עימו אל מרומי הצוק, הרחק ממקום בו נשחט חברו. שם על פסגת הצוק עומד לו השעיר החי, כביכול בן-חורין, ואינו רואה את המדרון התלול אשר מאחוריו, אך הנה הוא נהדף אחורנית ומתגלגל ויורד, ולא היה מגיע עד לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים.
האין אלו שתי הדרכים אשר ניתנו לאדם לבחירה? האין זה הביטוי החגיגי ביותר לרעיון הגדול של הבחירה החופשית, אשר לפיו כל אדם בוחר את דרכו והוא עצמו אחראי לעתידו? הלא ניתנת לאדם הברירה, לקדש את עצמו לה' או להשתלח לעזאזל!
שתי דרכים פתוחות לפנינו, האחת מובילה לה' והשנייה – לעזאזל. אם אנו עולים בדרך לה', בראש וראשונה עלינו להיות מוכנים לכל קרבן, לוותר על אנוכיותנו, לבטל את רצוננו מפני רצונו של ה'. עלינו למסור מרצוננו הטוב את חיינו לה' ולהקדיש כל פעימת-לב וכל נקיפת-אצבע למקדש ולתורה.
במבט שטחי ייראה קרבן כזה כמיתה, אולם למעשה יש בו משום הקניית זכות לחיי נצח. לכאורה נדמה שהוא יקפיא את החיים, אבל למעשה הוא מביא לחיים תוססים יותר, טהורים יותר ואמיתיים יותר. דומה שיש בו משום ויתור, אולם כלפי האמת יש בו משום רכישת קניינים יותר עילאיים. דומה שזה שיעבוד, ובאמת זוהי החרות האמיתית. אמנם קרבן זה ימית את הבהמיות שבאדם, אבל "הפסד" זה יוצא בשכר הכניסה אל מקדש ה'. שם יזכה האדם לחיי תורה ומצוות ויקיים את רצון ה' עלי אדמות. שם ילמד לשלב יחד את חיי הגוף והרוח לתכלית הנעלה והנשגבה, של עשיית רצון הבורא.

הדרך לעזאזל מתחילה בטיפוח האנוכיות, בשקידה מעולה וקפדנית מפני כל הפסד ברכוש, תוך התכחשות עיקשת לכל הדרישות הבאות מגבוה ומספירות הקדושה, ותוך לגלוג על אלו שאינם ממצים את מלוא ההנאה מרכושם, ומוכנים להעניק מהונם ואונם למען מטרות שאין מפיקים מהן כל הנאה גשמית. כך הולכים הם בדרך לעזאזל, עומדים בראש הצוק הנטוי מעל לתהום, מביטים "מגבוה" על ההולכים בדרך ה' ולועגים עליהם, שדרכם היא דרך של ניוון, ויתור ושעבוד.
אכן, הדרך לעזאזל נראית לכאורה דרך של "פקחות יתירה", אך למעשה הרי היא דרך איוולת וטירוף דומה היא לדרך ה"חיים", אולם כלפי האמת היא מוליכה אל המוות. דומה שהיא סוגה בשושנים של חרות, הנאות גשמיות, אושר אזרחי וחדוות-חיים, ולאמתו של דבר היא יוצאת מהמקדש ומובילה אל המדבר, אל האבדון. ככל שדרך חיים מתרחקת מהמקדש, כך דומה שהיא יותר חופשית ויותר "נאורה", והצועד בה עולה למרומי צוק ההנאות הגשמיות. משם הוא מסתכל בגאווה אל חברו ה"מסכן", המוסר את דמו וחלבו. ההולך בדרך זו אינו רואה את המורד התלול שמאחוריו, המוכן לבלעו ללא כל תקווה.

עלינו לקבוע מחדש את דרכנו לעתיד, ועל-כן עלינו להכיר את שתי הדרכים, לתת את דעתנו על תוצאות בחירתנו, למען נדע לקבוע לפיה איזו היא הדרך הנכונה.


מכתבי הרש"ר הירש זצ"ל