כאשר ציווה הקב"ה את אברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'), הוא בעצם ניתק אותו מן החברה הטבעית שבה הוא גדל, מהשקפת עולמם ואורחות חייהם, ואמר לו -אתה נעלה יותר, בך אני בוחר .......
האלוקים מסיים את הפקודה הראשונה לאברהם אבינו במילים הבאות: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". פסוק זה הוא התכלית הסופית של הניתוק שנגזר עליו בתחילת הדרך.
בתוך עולם החושך האלילי הסוגד לכוח, זרחה נקודת אור אחת ושמה – אברהם. בתוך עולם שסטה ממסלולו המוסרי, ואשר מושגים כצדק ויושר, טוב ורע, אמת ושקר השתבשו אצלו לחלוטין – נותר אדם אחד שניצב מהעבר השני. עקרונות הצדק המוחלט היו אמת המידה היחידה לכל מעשה בחייו. את האדם הזה נטל האלוקים, העמידו על בסיס המוצא של האנושות בטרם מרדה, כדי לנסות ולבנות באמצעותו עולם חדש. הדוגמה האישית של אברהם וצאצאיו, חייבת בסופו של דבר להשיב את העמים כולם אל דרך האמת האלוקית.
אברהם, אשר הבין כראוי את דבר האלוקים, הגיע דווקא מתוך ההסתגרות הרוחנית מפני כל השפעה אלילית – אל פתיחות חדשנית כלפי הזולת. הוא הגיע למצוות הכנסת אורחים לכל אדם באשר הוא אדם. אורחים שלא היו אחים לדעה, פקדו את משכנו. אורחים אלה זכו בצל קורתו למאור פנים ולאהבה אין קץ. זו הייתה האבן הראשונה בבנין אמונתו של אברהם: רק מתוך אמונה באלוקים יש ערך לאדם, שהוא ניצוץ מאותו אלוקים.
מכל המצוות אשר קיים אברהם, נכתבה בתורה רק מצווה זו, עד לפרטיה האחרונים. מכל הפעמים שבהן מסר את נפשו בעבור אורחים, בוחרת התורה לדווח דווקא על מקרה הכנסת אורחים שקרה לאחר שמל עצמו, והוא כבר זקן וחולה. לא לחינם ישב אברהם ב"פתח האוהל כחום היום" (בראשית י"ח, א'), עד כי רוח זו של אהבת הבריות עברה בירושה לבניו אחריו.
אולם לא די בכך. ה"אתה בחרתנו" הוביל את אברהם גם להתייצב כדי לבטל את הגזירה שנגזרה על סדום ועמורה (שם י"ח, י"ז-ל"ג). זו סדום שהייתה אנטיתזה קיצונית לכל תורת אברהם. זו העיר הגאה שקבעה חוקי רשע ואכזריות כלפי כל אזרח שנקלע לתחומה. גם כלפי עיר זו, הפעיל אברהם את ה"אתה בחרתנו" שלו. היא הביאה אותו לתבוע מן האלוקים לחון אותה, למרות חטאיה, אם יימצא בה לפחות שריד של טוב.
היה זה ניסיון נוסף לאברהם, ניסיון שבא לבחון עד היכן מתוחים גבולות אהבת האנוש שבלבו. לברר אם בתוך גבולות אלו כלולים גם הרשעים הגדולים הללו.
ואברהם עמד בניסיון! הוא נלחם למען הסדומיים שברשעותם איבדו את הזכות לחיות.
זהו הגרעין שממנו צמחו כל דברי הנביאים המתארים את עם ישראל כעמוד התווך של משפחת העמים כולה. עם הנושא את שליחותו המיוחדת למען רווחתה המוסרית של המשפחה כולה. גרעין זה מבוסס על אחדות המוצא של המין האנושי כולו, אשר התנ"ך הוא מבשרו היחיד, על תקוות האחרית הטובה המזומנת לאחר משברי ההיסטוריה – לכל העמים.
