הגדלות אינה רק צירוף וליקוט של ריבוי מעלות וריבוי ידיעות החכמה באיש אחד, הגדלות היא כאשר ריבוי המעלות וריבוי החכמה מייצרים ומעצבים אישיות חדשה ומיותרת, בעלת אפיקים רחבים וריבוי גוונים.
גדלות היא שבח שרק ספורים נשתבחו בו, רק מועטים בתלמוד מוזכר עליהם "שניכר בו שאדם גדול הוא", ביחס לדרגתם של חכמי התלמוד, האדם הגדול בענקים נאמר על אברהם אבינו, ובכל דור ודור לפי דרגתו נמצאים אנשי עליה אלו המועטים.


ההבדל בין מעלת "גדלות" לבין מעלת תלמיד חכם סתם, נראה ממה שאמרו חז"ל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום... העבירה היא סתירה גמורה לתלמיד חכם, ואעפ"כ אין בה כדי להפריכו, אבל כאשר רואים סתירה כלשהי לגדלות, הרי כל הגדלות מופרכת. מובא בגמרא (גיטין ו:) במעשה ששלח לו רבי אביתר, שאילו היה טועה רבי אביתר בדבר התלוי בסברא, הרי מזה ראיה שהוא לא "אדם גדול", ולא בר סמכא, ולמה עד כדי כך הוא? אלא מפני שאדם גדול אינו בנוי מקיבוץ פריטים, שיתאפשר לו לאבד חלק אחד ולהישאר עם השאר, אלא האדם גדול הוא חומר נבדל, דמות שלימה שכולה יחידה אחת. וכשם שהבדיקה בגרגיר קטן ממטיל מתכת עצום מורה על טיבו של כולו, אם מתכת פשוטה היא או יקרת ערך, אם ברזל הוא או זהב - כן המעט והחלק של האישיות מלמד על האישיות כולה. אילו מצינו שרבי אביתר היה טועה בדבר התלוי בסברא, הרי מעתה איננו עוד "האדם הגדול" והבר סמכא לסמוך עליו בשום דבר, אף אם אינו שייך כלל לתחום שטעה בו, כי ביחס לגדלות, כל כשלון בסברא נעשה פירכא וסתירה למהות הגדלות והיא מופרכת בכל השטחים.


אדם גדול הוא מציאות לעצמו, וניכר בכל מעשיו ובכל מה שסובב אותו, כי גישתו לדברים- אחרת מהרגיל. שוקל הוא ומודד מאורעות ותופעות באמת מדה אחרת ושונה, ורואה מה שאחרים אינם רואים באותו היקף ובאותו עומק. ידועה אמרתו של מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל: תלמידי חכמים ישנם הרבה; גאונים אני מכיר רבים; אבל "אנשים גדולים" אין אני יודע אלא שנים-שלושה, ואולי אפשר שימצא רביעי.


כתוב בנביא - "ויאמר דוד אל עבדיו, הלוא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל" (שמואל ב', ג' לח). מה ידוע על גדולתו של אבנר שעליה אמר דוד הלא תדעו? מובא בתלמוד ירושלמי: "נפשי בתוך לבאים אשכבה"- זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה, צדיקים וטובים ממנו מיואב ראש הסנהדרין, ומבואר מה מופלא היה אבנר בגבורתו. אמרו נוח לו לאדם להזיז כותל בנוי שש אמות בעובי, מלהזיז רגלו אחת של אבנר, הוא היה אומר: אילולי היה לארץ מקום לאחוז בה, הייתי מזעזעה. גדלותו של אבנר בתורה וגבורתו המופלאה, יצרו דמות חדשה אדירה ומופלאה: לביא בתורה, וגיבור האומר לעצמו אפשרות לחבוק בזרועותיו עולם ומלואו, ולאחוז בארץ ולזעזעה, ועליו קונן דוד: "שר וגדול נפל היום בישראל".


בעת פרידת אלישע מאליהו רבו, שאל ממנו: "ויהי נא פי שנים ברוחך עלי, ויאמר לו אליהו: הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך, יהי לך כן, ואם לאו לא יהיה", (מלכים ב' ב' טו). ולכאורה היאך מעיז תלמיד מפני רבו לבקש שיהיה לו פי שנים ממנו, כאילו מעט הוא בעיניו להיות רק כרבו; ולמה אמנם לא הספיק לו לאלישע להיות כרבו אליהו הנביא?


סוד הדברים הוא: כי אדרבא מפני שידע אלישע את גודלו של רבו ועוצם אישיותו, וידע גם כמה רחוק הוא ממנו, וממילא אף ריבוי תורה וחכמה ורוח אפילו כשל רבו, לא די בהם כדי להיות ממלא מקומו מורה ומנהיג לכלל ישראל, מאחר שאין כלל תחליף לאישיותו וגדלותו, ואינו בדרגה כאליהו, ולכן אמר לרבו: רק כאשר יהיה לי פי שנים ברוחך- אולי יתאפשר לריבוי זה להשלים להיות במקום החסר בי מאותה גדלות שלך, ושיהיה גם באישיותו כרבו- זה לא ביקש כי לא יתכן הדבר, ואולי גם לא העיז לבקש זאת מרבו.
והמענה של אליהו היה לאלישע: "אם תראה אותי לוקח מאתך, יהי לך כן, ואם לאו לא יהיה", אינו מובן, וכי סימנים נתן לו? ומה צורך בהם והרי אם תתמלא בקשתו ידע בעצמו, אבל תשובתו של אליהו הייתה: תדע שהקשית לשאול שאיך אפשר שעתה לאחר העדרי, יהיה לך ברוחך יותר מעת הזאת, שישבת ולמדת מפני ששימשת ויצקת מים על ידי?


אבל יש עצה לזה שאם תראה אותי לוקח מאתך, רצה לומר- תתבונן, תבין ותרגיש העדרי וחסרוני במה שלוקחתי ממך, בהתבוננות זו יש אפשרות ללמוד הרבה, הפליאה הזו של "ואבדה חכמה חכמיו", יש בה יותר ללמד מחכמת החכמים, מפני שהרגשת העדרם מעוררת להתעמק ולחשוב ולהתבונן לדעת תורת החכם יראתו וגודל לבבו ונפשו, הרגשת חסרונו מעוררת להוציא מהאדישות המלומדה שהיא בעוכרינו, והיא המעוררת את המחשבה ואת רוח היצירה שבאדם, ויש תקווה ואפשרות להשיג עד כדי פי שנים ברוחך.




(מתוך דבריו של הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון)






הקטן. שמחתו קטנה, אך סבלו גדול! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. תחת עצב או תחת לחץ הרי הוא נאבד! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. כולם מעליו והכל מעליו! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. אינו מעל השמים, אף לא עד השמים! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. אינו מעופף כי אין לו כנפיים, ואינו אדם כי אין לו שכל! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. הארוך, בעיניו – קצר. הרחב, בעיניו – צר. הגבוה, בעיניו נמוך. וכל היקפו- באותו מקום! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. הרי הוא כברווז, מתנפח עד הקש שבקצה אפו! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. העדרו – אמת, חייו – שקר! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. חושב כי אינו מעניין אדם, כשם שאדם אינו מעניינו! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. חכם לעצמו, ושוטה אצל אחרים! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. אינו סמל החיים, ולא סמל אי החיים! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. הרי הוא בודד, יחיד, וחייו אפורים! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!
הקטן. הוא קצר רואי, אינו שומע, ואינו מריח! אבל הגדול... גדול אינו קטן!!!


הקטן הרי הוא קטן, אבל הגדול אינו קטן!!!


(מכתבי הגה"צ רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל – "החזון איש".)